דצמבר הגיע וסוף השנה מתקרב והולך. לחלק מאיתנו זה מעין זרז לסכם את ההחלטות שעשינו, להסיק מסקנות או אולי, פשוט להתבונן. לאחרים זה דווקא מסמל חופש והתחלות חדשות. כשאני חושב עלדצמבר אני חושב על כריסמס - קשר של חיבור עם הקהילה עם החברים והמשפחה, וחנוכה - חופש מדיכוי או דכאונות ואפילו נצחון הרוח על הגוף. נכון שזה נשמע מאד דרמטי, אפילו בומבסטי, אבל כשישבתי בשעות הקטנות של הלילה ולא יכלתי להרדם זה מה שעלה בראשי. אז כן, בלי שביקשתי המחשבות התגנבו לראשי. הכל היה שקט מאד מסביב ומפעם לפעם הפריעה נביחת כלב מרוחקת את השקט הכל כך "מעובה". אבל בתוכי חשתי גל גועש של אי שקט והמחשבות רחשו בי עד כדי כאב פיזי ממש. חשבתי על החופש שלי, כמה הוא באמת אמיתי. האם באמת ניתן לעשות מה שאנו רוצים ? הרגשתי כבול באמות המידה המקובלות. הרצון להיות נאהב, לקבל מחמאות. כמה נעים אך כמה כובל. כל פעם שאני רוצה לשנות תוכנית מקצועית, לגוון בנושאים לכיוון נושא חדש או להכניס גישה אחרת מזו הקיימת היום במכללה, אני מתלבט כל כך עד כי כבר אובד החשק הבוער להתחדש, לשכלל ולחוות זוית נוספת בהנאה מסוג אחר. כואב לאבד חברים על הדרך. חברים שההסתכלות שלהם על הדברים שונה משלי. חניכים שהתרגלו ל"מתכון מנצח" מהמורה המשוגע, ולא אוהבים את ה"הנחתה" שנפלה עליהם כגזירה משמיים. אבל אני מרגיש שאני חייב להיות אמיתי עם עצמי וללכת עם הלב. אני באמת מאמין בעוצמה שהשינוי יעניק להם. אני מרגיש לעיתים מעמסה כבדה להחליט בעצמי על הדברים אבל לרוב כשאני שואל, ותאמינו לי שאני שואל מסביב לא מעט אנשים, אני מקבל כל כך הרבה תשובות טובות אך שונות שבסוף אני חייב להחליט ואז שוב "הכדור" חוזר אליי.
למדתי שעדיף להיות "אתה"! כך אוכל לתת מעצמי את הכל ללא הסתייגויות או אי נעימות. לעיתים קרובות אני עושה פשרות בין רצוני ותחושותיי ובין רצונותיהם של האנשים סביבי, אכן זה חלק בלתי נפרד מהחיים, אך אני מרגיש שכאילו כיבו חלק מהאש שהיתה בי. יצירתיות באה מהרגשת חופש ומרצון לפרוץ למקומות שלא היינו בהם - להתנסות.