חודש אוקטובר חלף מהר. ליוותה אותי תחושה של התחלות חדשות עם תחילת הלימודים, שנשזרה במזג אויר מתחלף וקצת מרענן יותר. אולי בשל כך הרגשתי כל כך טוב עם ההשתלמויות שהעברתי בחודש זה. הרבה מההצלחה והכיף נבעו מתוך האנשים שהרכיבו את הסדנא, ואין לי ספק כי הם אלה שיצרו את הצלחתה. כרגיל, לא יכולתי שלא להרהר האם משהו ממכלול האווירה, האנרגיה והידע יתרום באופן משמעותי, כבר בזמן הקרוב, למישהו מאותם אנשים מיוחדים שעשו את המאמץ להופיע, ללמוד ולהיחשף.
הדרכה איכותית, לטעמי, היא כזו שמאפשרת ללומד לקלוט את הידע לא רק בשכלו החשיבתי, הלוגי, אלא באמצעות נפשו ורגשותיו כך שההבנה מורגשת בתוכו, בעצמה רבה, ומספקת עונג ממשי. כמו ילד הנהנה מהעולם ומהאפשרויות שנגלות לו. נזכרתי בתמונה של חכם סיני זקן היושב בגן ומחזיק בידו גמל שלמה, בחיוך קורן ובהתפעלות. כשהבטתי בתמונה לראשונה אני זוכר כי הרגשתי תחושה של חסד שמקיפה אותו, כאילו הוא נמצא בעולם משלו, עטוף בצמחיה השופעת המלטפת אותו, עם עצמו ועם מה שהחיים הביאו לחיקו. נראה שיש לו איחוד שובב עם הגמל שלמה שעל אצבעו, כאילו הם החברים הכי טובים וחולקים סוד. הפרחים הסגולים כהים המשתפכים סביבם מייצגים את אנרגיית המים המסמלים שלווה, שחרור וזרימה עם רגע של צלילות ומתיקות, והם בעצם שיקוף של האיכויות הפנימיות של ידע האדם.
לימוד מעמיק נוצר מהתנסות עמוקה של החיים במעין תמימות של ילד שפתוח רגשית ושכלית לכל החדש ולפיכך איננה ילדותית כלל. לתמימות של החיים שנחוו במלואם יש את איכות התבונה והקבלה של פלא החיים המשתנה ללא סוף. חוויה זו אינה מופרעת מחוסר האמון והספקות אותם למדנו "לספח" לעצמנו כמבוגרים כשנתקלנו, עם התבגרותנו, במקומות מאיימים ולא סימפטיים.
לפי הזן, אם נדע להשליך את הידע, כשבתוכו נכלול את הכל (שמנו, זהותנו, הדימוי העצמי שלנו, דברים שאחרים נתנו לנו וכו'...) אז תהיה להווייתנו איכות שונה לגמרי שתהפוך לתמימות - תמימות של ילד, ותאפשר לנו "להיוולד מחדש". כשחושבים על הדרכה נוטים להתמקד ב"עובדות" ובידע שניתן להגדיר במילים, בנתונים סידוריים, המקלים עלינו להאמין ו"לתייק" בעולמינו הפנימי המקבל אותם כדבר מוכר, מוכח ולפיכך מקובל. אני מאמין דווקא כי ניתן ללמוד וגם ללמד הרבה מעבר לכך ולאפשר לאנשים להתעצם, העצמה אישית הוליסטית יותר, אם רק נאפשר לאנשים לחוות את החיפוש ממקום רחב יותר המכיל תחושות ורגשות עמוקים ונאפשר "קליטה אנרגטית" טובה יותר, גם אם לא תמיד מודעת.
המורה האיכותי הוא זה המסוגל לאתגר אותנו להסתכל נכוחה בדברים הפשוטים ביותר אך שחשוב לפתחם. כמו העברת זמננו בנעימים עם חברים טובים או חברינו לסדנא. לקחת סיכון של ביטוי אהבתנו לאחר. לאפשר ללב להיפתח ולחלוק בלי בושה את עצמנו והחוויות שקלטנו. כמו באר מים חתומה שהופכת מעופשת מחוסר שימוש, כך הופכים האוצרות הפנימיים שבנו, תכונות אופיינו, למוכתמים וחסרי ערך אם נסרב לחלוק אותם. לפיכך חלק מהדרכה נכונה, לדעתי, היא לכוון את הלומד לחוות את החיפוש אחר המורה הפנימי שלו ולעורר את ה"הד הפנימי שלו", שיאפשר לפרוץ את החומות הישנות שבנינו ולפתוח את הרגישות שבהם, את ההקשבה וגם לא פחות חשוב את השלווה המאפשרת יציבות והתגבשות פנימית הבונה עוצמה. כך יוכלו להתברך בחיים קורנים בטוב ובשלווה.
על חשיבות השלווה כבר כתבה אתי הלסום (1914-1943) ואמרה: "בסופו של דבר יש לנו רק משימה מוסרית אחת: להשביח שטחי שלווה גדולים בעצמינו ולהקרינם אל אחרים. ככל שתהא בנו יותר שלווה כך תהיה יותר שלווה בעולמנו המסוכסך." אם הייתי מבקש משאלה הייתי רוצה לבקש שכולנו "ההולכים בדרך" המקבלים הדרכה או אלו המנסים להעניק מעצמם במה שמכונה "הדרכה" כמורים/מדריכים שיהיו מסוגלים למוטט את "המבצרים הישנים שבנינו סביבנו" לטובת ידע רענן שמציף לא רק את מוחנו החושב אלא גם את נפשותינו ומכלול האנרגיות שבנו. הייתי מבקש שנוכל להישיר ולראות מעבר לעובדות שמציבים מולנו. ללמוד בכל חושינו כיצד לשחרר את המובן מאיליו בכדי להשיג את הבלתי מושג.

מאסטרים דגולים אינם מלמדים את האמת; אין כל דרך ללמוד אותה. זאת תשדורת מעבר לכתובים, מעבר למילים, זו פשוט תשדורת, אנרגיה שמגרה אנרגיה בך, סוג של התכוונות. ואם נרצה להתכוונן עלינו קודם כל לחלוק נפש פתוחה ומפותחת המכילה רכות, השלמה ושלווה עמוקה. וכפי שכתב לאו טצה, "לשכל שלנו נכנע כל היקום".