|
מאת ירון בנימיני
|
|
רביעי, 01 ספטמבר 2010 14:02 |
|
מעבר לכתוב או לנאמר
רבים מהאנשים עימם שוחחתי על הנושא, הביעו מורת רוח מהצורך להילחם ומהאלימות הנובעת מאותה לחימה. הספר המפורסם של סון טסו מהמאה ה-4 לפנה"ס, "אמנות המלחמה", מדבר על אסטרטגיה לחימתית והדרכים לנצח במלחמה. האם ניתן להסתכל על ספר זה בהבנה אחרת אולי אפילו באהדה? אינני רוצה לומר לכם כיצד לחשוב ובוודאי לא אוכל להחליט בשביל אף אחד מכם. לעומת זאת, חשוב לזכור שלמטבע ישנם שני צדדים. אם נציץ מצידו האחר לרגע אולי נבין עוד פאזל מהעולם המורכב שסביבנו.
חשוב להבין כי הפילוסופיה הטאואיסטית,, כפי שמוצגת בספר הדרך והסגולה או בשמו הסיני טאו טה צינג, גורסת כי עלינו לשאוף להגיע לשיווי משקל עם העולם; להרמוניה או התאמה נינוחה וזורמת המאפשרת לנו להשתלב במתרחש ללא חיכוך מיותר ומתוך תחושת שלווה. מאידך, המציאות לרוב טופחת על פנינו ואנו נאלצים להתמודד מול עימותים, שחלקם אמנם לא פיזיים אלא ורבליים או אחרים, כמו התמודדות על מקום עבודה, התמודדות על חזרה על ילדים בזמן גירושים חס וחלילה ועוד מקרים שכאלו. כמובן שלא חסרו גם מקרים של תקיפה פיזית ממש במהלך בילויים או אף בחופשה על שפת הים שהסתיימו בפגיעה ואף מוות.
לפיכך, עלינו לשאוף להשתלבות נעימה עם האחר, אך לא מתוך חולשה, אלא מתוך בחירה. באם מופר שיווי המשקל בקוסמוס ואנו מותקפים ללא יכולת לצאת ללא פגע, עלינו להגיב בצורה הולמת שתשיב את "שיווי המשקל" על כנו, ותאפשר לנו בכמה שפחות חיכוך, עומס ואנרגיה שלילית לצאת מההתרחשות המצערת במהירות האפשרית.
לא נבקש להכניע את המתקיף ואף לא להשפילו. יתרה מכך אין רצון אמיתי לפגוע בצורה מלאה בתוקף. האסטרטגיה המוצעת באה בכדי לאפשר לנו לסיים את העימות במהירות וללא "שפיכות דמים" מתמשכת שרק פוגעת בשני המתמודדים. אמת היא שכאשר צד אחד אינו מניח לתוקפנות והוא דבק בה גם לאחר שחווה תגובה מהמותקף, לעיתים אין ברירה אלא ליצור נטרול מלא ומושלם יותר כנגדו בכדי למנוע המשך איבוד אנרגיה מיותר מצד המותקף כמו גם מצד התוקף, ובכך גם למנוע ממנו הסלמה שבסופו של דבר תאלץ אותנו לתגובה קשה יותר ופוגעת בו עצמו.
לפיכך, אם נביט לרגע מכיוון זה, הרי שמוראלית, עלינו לדעת את אסטרטגיית הניצחון, לא בכדי להתגאות בניצחון או ליהנות מהשפלתו ותבוסתו של האחר, אלא בכדי שנוכל להמשיך בחיינו ללא פגע ובכדי לפתור החמרת סכסוך בצורה יעילה, שכן זו תמנע התדרדרות במצב ופגיעה בתוקפינו בצורה חמורה יותר. בכך אנו גם שומרים עליו מלחטוף חזרה פגיעה אנושה יותר כמו גם על עצמנו.
לפיכך, לדעתי, עלינו לדעת להתחזק ולא מתוך אגו ורצון לשלוט, כי אם מתוך אחריות לויסות ההתמודדות ולתוצאותיה. רק מתוך יכולת אמיתית להבין את תהליכי הלחימה או ההתמודדות נוכל לוותר במידת האפשר ללא פגע ונוכל גם לסיים איום ללא צורך באלימות מיותרת. רק מתוך ידע ועוצמה ניתן לנסות להגיע לניצחון ללא מנוצח. לפחות נוכל לנסות לתת לאחר תחושה שתאפשר לו להמשיך הלאה בלי רצון להתנקם.
אז בואו נלמד להתעצם מתוך בחירה, כי מגיע לנו, ובלבד שנסתכל על הדברים מתוך החיוב והטוב. נביט על כך ברצון לדעת להתמודד בהצלחה ולא להלחם בכוונת השמדה. והיות והדברים הללו לפחות תלויים בנו אין פסול לדעתי "להחכים" בכמה מהלכים אסטרטגיים של אחד האנשים החשובים בדורו דאז - סון טסו, בספרו "אמנות המלחמה" בבחינת מציאת האיזון - מתוך העוצמה ובכך אתה מסוגל לממש את חוסר הלחימה בתוך הלחימה.
ירון בנימיני
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
שני, 05 יולי 2010 19:39 |
 מוקדם בבוקר, השמש רק זרחה ואני כבר על הכביש בנסיעה מונוטונית לבסיס מילואים בדרום הארץ. האור עדיין אפרורי, מתבהר לאט, יחד עם הערפל שעדיין מתפזר מסביב לכביש. מרגיש בתוך הרכב כאילו הזמן עמד מלכת ורק מוזיקת רקע שקטה מתנגנת ברקע. אני חושב על היום-יום דווקא כשהשיגרה נשברת, שבעצם, החיים שלנו הם הרבה יותר מהישרדות חומרית, וחשוב להתעורר בכדי להביט ולגלות שקורה הרבה יותר באותה שיגרה יום-יומית ממה שנידמה ממבט ראשון.
נזכרתי בפיסקה מתוך "חוכמת הזן" הגורסת שהתודעה הינה למעשה הרוח המורה את הדרך לכל אחד המוכן לחפש אחריה: "זן אמיתי מתגלה בחיי היום יום. הוא התודעה בפעולה. פותח הוא, יותר מכל מודעות מוגבלת, את כל הדלתות הפנימיות לטיבענו אשר אין לו שיעור. כך מייד משתחררת הנפש." אם כך, מסתבר שבכדי לשחרר את עצמינו להנאה ולחוויה מלאת רשמים, מומלץ לפעול ב"דברים הקטנים" ואולי המשעממים של שיגרת היום-יום. במילים אחרות, רצוי לקחת אחריות ו"לרדת מהגדר" בכדי להיות מעורב יותר בנסיעה הזו שנקראית החיים.
זה מתחיל בלקיחת אחריות על עצמך בדברים פשוטים כמו בריאות וכושר גופני, גם אם לפעמים לא בא לנו. זה גם לדעת לעצור בעצמנו מליפול בפח ההרגלים והסטיגמות ולעשות עוד אימון דווקא כשאנו זקוקים כ"כ למנוחה. זה ממשיך בעד כמה להתערב במחאה על אי צדק או כמה לבקר את האחר במעשה שעשה בכדי למנוע פגיעה במישהו. אחריות זה לא משא כבד שרובץ על כתפינו, אלא מתנה שיכולה להקל, ששמה את הכוח בידיים שלך ומאפשרת לך להשתנות ולשנות. אז נשאלת השאלה "מה אתה היית עושה???" כמו שאוהבים להשמיע לנו בתכנית הידועה של ערוץ מסויים.. והתשובה אכן תלויה רק בנו.
בשבילי - לקיחת אחריות זה להעז להאיר וכם להעיר על עוולה או אלימות שהייתי עד לה, גם אם פירוש הדבר להיות שיפוטי כשמדובר על פגיעה בזולת. מבחינתי אי אפשר "לשבת על הגדר" בשם הרוחניות ולדבר בשלווה על הכאת ילדים קטנים, אלימות במשפחה או מעשים נתעבים אחרים. בהיותנו אנשים ואנושיים זוהי המתנה שלנו, להרגיש, ובכך גם לכעוס. אך אין זה תמיד מספיק, וחובתנו אם נתקלנו בכל, גם אם היא לא תמיד נעימה, להעיר ולהתערב במידת האפשרות והחוקים בכדי לתקן, לשפר ולהגן כמיטב יכולתינו.
לעומת זאת, חשוב לא להיות שיפוטי כלפי דעות השונות משלך כשלא מדובר על פגיעה בך או בסביבתך. חשוב להבין שלקיחת אחריות זה לדעת גם מתי לקחת צעד לאחור ולהקשיב לדעות שונות משלך, שכל עוד אינן פוגעות בנו הינן לגיטימיות בדיוק כמו זו שלך. דע להיות מעורב בתהליך גם אם נעשה שלא עפ"י דרכך. קח אחריות על החלטותיך, אך גם על אי מעשיך (שהרי גם זו החלטה). דע שהשינוי הרצוי לך נובע בעיקר ממך אם רק תיקח את האחריות לכך.
את הגבולות שאתה שם לעצמך אתה הוא זה המסוגל לשנות. בלקיחת אחריות על מעשינו/אי-מעשינו הרי אנו מעצבים לא רק את פעולותינו אלא את המתרחש סביבנו ובאנשים שבקירבתנו. אז בואו לא נחשוש לשנות את "המציאות הקטנה שלנו", לקחת מעט אחריות גם על נושאים שלא ממש נוגעים לנו אישית היום. לקבל החלטה, ליזום תגובה ו"חס וחלילה" גם לנקוט בפעולה בכדי להתעורר מחר ליום טוב יותר.
גם אם אינך מבין בדיוק למה אתה בעצם עושה זאת, בשעות שאינך אוהב, ועם אנשים שאתה לא ממש מחבב, זכור שמה שמגדיר אותך הינו התגשמות מחשבותיך בעצם פעולותיך, אם תיקח אחריות לתחושותייך ותגובותיך הפנימיות וביטויין החיצוני (יחסך לאחר ולמצב), אם תראה דברים לחיוב תגובות הסביבה ישתנו ויהיה יותר שיתוף פעולה, הרמוניה והיעדים יושגו יותר בקלות - אז קח אחריות!
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
שבת, 29 מאי 2010 19:36 |
|
כשאני ממשיך להזכר בארועי עברי, היו לי חוויות רבות שהיו משונות לי אז, כאילו אינן מעולם זה. לעיתים הקושי שבהן השאיר חותם עמוק שסירב להטשטש עם חלוף הזמן, אך, ללא ספק, סיפקו אותן התנסויות מבוא למפגשים מרתקים וחדשים שהגיעו עקב כך לתוך חיי.
אני, כמו כל אחד מאיתנו, מתנהל בתוך חיים הארוגים מאירועים יוצאי דופן מחד ומשיגרה יומיומית מאידך. לרוב, הזכרונות החדים נוצרים באירועים המיוחדים העוברים עלינו, ככל הנראה מאחר וההתרגשות היא רבה, כמו גם המאמץ, והחוויה נחרטת, לטוב או לרע. על אף זאת, ברצוני להקדיש את תשומת הלב דווקא לשיגרה האפרורית ולמסע הארוך והמייגע של היום יום אותו אנו חווים. הלימודים לתואר, סטאג' בדרך להשגת עבודה מובטחת, התמודדות בעבודה וכן אימונים לאורך השנה הם מקצת הדוגמאות. כמה מאיתנו חשים עייפות גדולה מכדי להמשיך? כמה רוצים לראות כבר את הסוף? לחוות התחלה חדשה? דווקא ההתמדה ללא ריגושים ראויה לציון ודורשת תעצומות נפש גדולות. אני סבור שראוי לתת מקום של כבוד לפיתוח היכולת לסיים תהליכים, ועוד יותר, להתמיד בתהליכים שמהם נוכל לצאת למקום אחר, מפותח ומהנה יותר. דווקא הדרך האפרורית והשגרתית נדרשת, לעיתים, לא פחות מהאירועים הדרמטיים, כדי לפתח בנו את הבשלות, ההבנה והרגישות לפרטים הקטנים החבויים בחיים, ולהנות מראייה עמוקה יותר של הנמצא ומתרחש סביבנו ברגעים הכל כך רגילים. בכדי למצוא את החדש בישן, בכדי למצוא מקום חדש בשיגרה המוכרת, עלינו ראשית לרצות ולחפש, אולם ישנים מספר תהליכים מנטליים שאשמח להמליץ לכם עליהם אשר עשויים לעזור מעט בהעצמה האישית שלכם. ראשית, ההגעה למקום המקודש האישי. לכל אדם ישנו מקום מקודש משלו, מקום פנימי ופרטי שאיש אחר אינו יכול להגיע אליו. זהו "המקום הבטוח" של כל אחד מאיתנו ויש המכנים אותו ה"וואל" - המקום השקט. במקום זה הינך שלם ומקבל את עצמך כפי שאתה, על מגרעותיך ומעלותיך, וזהו גם מושב עוצמתך האמיתית. תבונת ה"אני הפנימי" במקום זה הינה מלאה וצעיף אי-הוודאות של "מי אני ומה אני" דק הוא ביותר שם. חשוב שנקבל את הוויתנו כפי שהיא ואז גם נוכל לשקוט בשלווה שהיא מלאת עוצמה. מתוך התבונה הפנימית נוכל ליצור אוירה רוחנית רבת עוצמה, ומתוך אותו מקום שקט בתוך עצמינו, נוכל לפתוח נתיב של כוח ועוצמת רצון לעשייה מציאותית שתממש את מחשבתינו/רצוננו, הלכה למעשה. שנית, עלינו להשתמש באנרגיה שלנו בכדי לשאוב כוח להמשיך גם כשאנחנו מותשים, מדוכאים או משועממים בהולכנו בדרך ארוכה, שלפעמים יכולה להיות גם מתסכלת. ומהי אנרגיה? לדעתי, אנרגיה היא הכל. אם להגדיר זאת במונחים פשוטים ביותר, כלליים ומקלים על תפיסת המושג, האנרגיה עשויה מולקולות הרוטטות במהירויות שונות ומשמשת ככוח לבצע עבודה. בתוך גופנו הפיזי קיימים (גם לפי התורות הרוחניות השונות) גופים אחרים המכונים הגוף האסטרלי, האתרי או הרוחני. ההבדל הגדול ביניהם הוא שהמולקולות בגוף המוצק רוטטות בקצב איטי הרבה יותר מאלו שבגוף האתרי או הרוחני. היות ובני אדם מורכבים מתת-מודע ומודע הרי שביכולתינו לקלוט רשמים מנטליים מהעולם הרוחני שבנו וסביבנו באמצעות התודעה המורחבת (עליה הרחבתי בספרי "האדם שהפך לדרקון" אשר יראה אור בקרוב), "תודעת על" כפי שחלק אוהבים לכנותה. ההתכווננות המנטלית מתפתחת באימוני הצ'ן, הצ'י קונג או הטאי צ'י, והקשר לאנרגיה מוסבר גם במאמרי "אבני דרך בהכוונת אנרגיה".
פיתוח רגישות גבוהה יותר נדרשת בשל ההרכב שהזכרנו ולפיכך פיתוח ההכרה באמצעות עבודה מנטלית כגון צ'ן או צ'י קונג ייפתח נושא זה ואת האנרגיה החיונית לביצוע הדברים. זוהי עבודה שהיא מעבר לעבודה לוגית או היגיונית ולעיתים דורשת מאיתנו יותר פתיחות ואמונה ביכולתינו וביכולת עולם "לסדר" את הדברים לטובה. אם תפתחו את ליבכם ולא רק את אזניכם "לשמוע", תוכלו לחוש באפשרויות החדשות שנמצאות בכל תהליך ובדרך תוכלו לשלוף מתוך השיגרה רעיונות ותחושות חדשות. תוכלו להנות יותר, להפיק יותר ולצאת מתוך דרך משעממת ומייאשת כביכול למקום חדש, להתרגש מחדש מהמובן מאליו ולמצוא עומק במקום שבו חשבתם שנמצאת "רדידות מעצבנת". המטרה היא למצוא את עצמך מחדש דרך השגרה, דרך התחושה שנוצרת באקט היומיומי (פחות דגש על האקט עצמו ודגש רב יותר על התחושה בעת ביצוע האקט).
בספר שאני כה אוהב לצטט, המדריך ללוחם האור, כתוב: "הלוחם יודע שמידי פעם נעצר הקרב ובשקט של שדה המערכה הוא מקשיב לפעימות ליבו. הוא עורך את מאזן חייו, לומד שהלב שבע ושהאמונה מלהיבה את הנשמה. הוא יודע שהתחזוקה חשובה לא פחות מהפעולה! תמיד עשוי להיות דבר מה חסר, והלוחם מנצל את רגעי ההפוגה המתמשכת כדי להצטייד טוב יותר."
אז אם "נגמר לכם הסוס", קשה לכם להמשיך ואתם חושבים להפסיק במה שהתחלתם בו, זיכרו את האמור לעיל ואת שאמרו החכמים הסיניים על ספר הדרך והסגולה (ספר הטאו): "דרך שאורכה אלף מילין, ראשיתה במקום בו נחה כרגע כף רגלך... כל הדברים הגדולים מתחילים בקטנים וכל הדברים הקשים מתחילים בקלים. אי לכך, נזהר החכמם מן הקל ומשום כך אין הוא יודע קשיים."
ירון בנימיני
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
ראשון, 02 מאי 2010 17:21 |
|
לימוד בלתי אמצעי: לספוג ולהכיל באמצעות המדיטציה שבלימוד
שבת, השמש רק מתחילה לעלות באופק, מפיצה אור חיוור, אדמומי. נדמה כי העולם ישן. דממה שורה על הכל מלבד קולות בודדים של ינשוף וקולות ציוץ עדינים של ציפורים בודדות שבדיוק הקצו משנתן. עמדתי בתוך ערפל סמיך ועמוק שעטף את הכל סביבי בשמיכה לבנה, ובלע גם אותי במראות של "עולם רפאים". כמתוך הרגל התחלתי באימון הבוקר שלי. מלבד צל ההרים, שנראה ככתמים כהים על רקע הערפל הזוחל סביבי, לא ראיתי דבר. חושיי התחדדו ויכולתי להרגיש את הטבע סביבי כשהרחבתי את תודעתי החוצה מעבר לגופי, מעבר לתנועה והלאה אל הריחות של השיחים והצמחייה, ריחות האדמה, הצלילים של חיות שהתעוררו, הרוח המנשבת בעלי העצים ותחושת הקרירות על גופי כשהיא מלטפת אותו. התנועות קלחו מתוכי בזרימה איטית ויציבה, כמעיין נובע. לא חשבתי על דבר. מתוך התנאים הללו, יכולתי להתנתק ממחשבות, ולתת לתחושות לפתוח את החוויה לממדים אחרים, אלה שמעבר למילים ומעבר להגדרה ברורה. לשחרר את המוח ולפתוח את החושים האחרים. לעיתים קשה, או שכלל אין אנו יכולים להגדיר את שהתרחש או להבין זאת, אך למרות זאת אכן התרחשו דברים, בנו וסביבנו. השמש מעל האדמה בתחילת היום מסמלת במונחים הסיניים השפעה גוברת והתקדמות קלה. כשהערפל והשקט סובב ומפעיל את אנרגטיקת הקוסמוס, נוצרת פעילות רגועה, סבילה, נענית וחופשייה. וכך גם אם נבצר מאיתנו לחשוב, ואולי דווקא בשל כך, אנו חווים העצמה אישית חובקת ורחבה כפי שאני חוויתי באימון זה באותו "בוקר מיסטי" שניסיתי לתאר ולהעביר את תחושותיו. לעתים, בכדי להתקדם, עלינו לעזוב את הרצון לשלוט בכל ניואנס, בכל תנועה או פעילות שלנו. אל לנו להתייחס לרווח או להפסד. הנפש, כמו המוח, לומדים גם בלי שנרצה ללמוד, ולפיכך כדאי לתת לעצמנו לחוש בלי לעבד את הנתונים בהגיון הצרוף. לתת לחושים לפעול וליצירתיות לפרוץ. הסכמתנו להאמין בעצמנו, גם ללא שליטה לכאורה, מבטיחה את ההרמוניה ובדרך כלל מעלה את המודעות לפעולותינו הקטנות ביותר, בלא תכנון מראש. ההיגיון הצרוף מפספס לעיתים את התמונה הכוללת, ובהמשך הדרך אינו מאפשר להתאים את פעולותינו למכלול הנסיבות המשתנות לאורך הדרך. לפיכך, אינני ממליץ להשליך את ההיגיון או את החשיבה המודעת, אך לשלבם עם כלים נוספים, בלתי אמצעיים, שנובעים מתוך תחושות, רגשות, ולאזן ביניהם. על כך כתב המשורר ח'ליל ג'ובראן, כשאמר על ההיגיון והתשוקה: "נפשך שדה קרב היא. שם יקדשו ההיגיון והשיפוט מלחמה על התשוקה והיצר. לו אהיה משכין שלום בנפשך להשיק הקטבים... ההיגיון והתשוקה הגה ומפרש הם לספינת נשמתך... ההיגיון כי ישלוט לבדו - יגביל, ויצר ותשוקה כי לא תרוסן - כשלהבת תבער עד כלות. בין הגבעות בשבתך בצל הצפצפה הלבנה נושם את שלוותם העמוקה אל השדות הנרחבים תן אז ללבבך ויאמר בהיגיון ישלוו אלוה... ובתשוקה ינוע אל. ואתה שהנך נשימה מרוח האלוהים... גם את תשלוו בהיגיון ותנוע בתשוקה." על פי חכמת הזן בפרק עץ אלון בגן, מתוארת היכולת לזכות בהארה בצורה הבאה: "לא הכל יתואר במילים. דבר הלב לא יוכל להימסר במילים. אם יבין אדם את המילים הבנה מילולית, סופו שהולך לאיבוד. אם ינסה להסביר במילים לא יזכה בהארה בחייו אלה." לכן אם נרצה להבין יותר, להתקדם, להרחיב ולהעשיר את עצמנו בידע, חשוב שנזכור לא רק להיאחז במילים ולא רק ללמוד מהסברים. כשאנו מתאמנים, עושים הלכה למעשה את הדרך באמצעות ביצוע ממשי, גם אז חשוב שניתן לעצמנו מקום להרגיש, לטעום בלי שיפוט או החלטה של היגיון והיה זה אריסטו לדעתי שאמר "סימן לאדם גדול כאשר הוא מסוגל לחקור מחשבה על אף שאינה מקובלת עליו". לתת לדברים לשקוע מתוך התנסות, מבלי לנסות לזכור אותם בפרטי פרטים, כי ממילא החוויה תמלא אותנו ותשקע בנו, ואנו נלמד גם אם לא נבין שלמדנו. מתוך התמסרות להרגשה ולחוויה שעוברת עלינו נוכל להכיל יותר, להשתנות ולהתקדם. וכדברי הטאו טה צ'ינג, ספר הדרך והסגולה: "התוכל להשקיע הכרתך בהתבוננות רצופה - ודבר לא יסיחנה ? התוכל לווסת נשימך - עד היותך רך וגמיש כתינוק ? התוכל לרדת למהותו של הלא נודע ולהיות משוחרר...? התוכל לזכות בהארה ולחדור לעומקם של דברים ללא ידע?"
שלכם,
ירון בנימיני
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
חמישי, 01 אפריל 2010 20:22 |
|
לעתים, אנו צריכים לאבד משהו בשביל לדעת שהוא חשוב לנו. אני אישית ידעתי שזה חשוב, אלא שלא הבנתי כי כבר איבדתי הרבה ממנו. נראה לי שרבים מאיתנו (או לפחות אני יכול להעיד על עצמי) מחפשים שנים רבות את התכונות שחינכו אותנו להעריך ולחפש בעצמנו. תכונות כמו "העצמה אישית", נחישות, עוצמה, כוח רצון וכיו"ב. שלא תבינו אותי לא נכון, אינני חושב שאלו מילים מגונות, נהפוך הוא. אלו ערכים ותכונות אופי שעוזרות להגיע להגשמה עצמית של האדם, אלא שחשוב לזכור שהן לא היחידות, ואולי אפילו לא העיקריות, המסוגלות לעשות זאת. כשבחרתי חיים של לוחם, בחרתי דרך של שיפור באמצעות התמודדות. הדרך של עמידה בעומסי החיים ובשיפור יכולת ההתמדה מול כל אלה. לעתים קרובות בצעירותי, ואולי משום שהייתי אטום משהו, גם המשכתי קדימה מבלי משים לכל השריטות והצלקות שהותירה בי דרך זו. היום, ממרחק של זמן והתבוננות (ועם שערות לבנות), אני מרגיש כי ניתן להעריך גם תכונות אופי קצת פחות פופולאריות, כמו חולשה וויתור. כן, מי שזוכר את הבלוג בו שיתפתי אתכם בתקופה לא קלה שעברה עליי, זוכר בוודאי שניתן להתפתח גם מתוך תכונות אלו. החולשה שכולנו לעיתים חשים, העייפות הנפשית או תחושת פגיעה וכאב שאנו חווים לעתים ושמושכות אותנו להתכנס ולהסתגר, הן אלו שיכולות דווקא לפתוח בנו את הרגישות ולהוביל לחוסר כוחניות, להסתגלות ולקבלת ה"אני" כמו שהוא – בלי "פוזות", בלי תארים וללא כל "ההלבשה החיצונית" שכולנו עלולים לחטוא בה. אז בחזרה להתחלה... פתאום הרגשתי שאולי איבדתי בכל "ריצת האמוק" הזו הרבה מהרגישות שלי, וגם הבנתי כי ניתן, אם פשוט מחליטים, למצוא אותה, ובגדול. אז בשבילי זה התבטא דווקא במעשים הקטנים והפחות מעניינים שבשגרת החולין. למשל, כמו הפעם שצלצל הטלפון ביום שבת וקולו של חבר שלא התראתי עמו כבר זמן רב נשמע מעברו השני של הקו, מבקש שנפגש – התרגשתי. ניכר שעבר עליו הרבה, ולאו דווקא דברים שמחים. יכולתי להרגיש את הבדידות שבקולו. הוא ביקש שנפגש בקרוב, "נדבר קצת, אם אפשר," הוא אמר. החלטתי שאם התקשר לאחר זמן כה רב, זה ודאי חשוב לו ונענתי להזמנתו. קבענו להיפגש בעוד יומיים, אבל בדיעבד זה לא הסתדר והוא אמר כי יתקשר שוב בכדי לקבוע מועד אחר. עברו ימים אך הוא לא התקשר, עד שלפתע, בשעות הקטנות של הלילה, לקראת סוף השבוע, הוא התקשר. השעה היתה ארבע וחצי לפנות בוקר ואני זוכר את הקושי והכבדות בגופי כשקמתי מהמיטה, מגייס את כל כוח רצוני בכדי לא להתהפך ולכסות את ראשי בשמיכת הפוך. חברי ביקש ממני לאסוף אותו עכשיו ולדבר. ברגעים כאלו, כשכל כולך רוצה מאד משהו אחד, ואתה נדרש לגייס את כל ההחלטיות שלך עבור אחר, באותו הרגע להרגיש דווקא אותו, ולחשוב על האחר ולא על עצמך, ולא כי זה הכרחי אלא רק משום שהוא ביקש זאת וזה חשוב לו – זוהי רגישות בשבילי. רגישות בשבילי היא גם היכולת להתגבר על הצער בלהגיד, למישהו שאכפת לך ממנו, את המילה לא! פשוט כי אתה יודע שלא תוכל לעמוד בהבטחה אם תיעתר לו. רגישות בשבילי זה לחוות את הצער של האחר בלי לומר מילה; זה לדעת לחבק עם כל הנשמה וזה לדעת לתת לשני את ה"קרדיט" שהוא מרגיש אותך, לפחות כמו שאתה מרגיש אותו (וגם אם הוא לא, מה זה משנה?); לתת לעצמך להיפתח אל בן זוגך, לחבר טוב, או בכלל לאנשים שאנו פוגשים על הדרך – זוהי בשבילי רגישות. ואולי אם נחפש את "הדברים הקטנים", הסמויים והפחות פופולאריים, נוכל להכיל "מלוא החופן" אושר שנוצר בחובו גם את העושר, הבריאות וההגשמה האישית. נזכור כי לעתים עזרה לזולת זה בדיוק המעשה שעוזר לנו לעשות עוד צעד קטן כדי לחוות חיים מלאי סיפוק והנאה, אשר כולנו רוצים.
חג אביב שמח!
ירון בנימיני
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
רביעי, 17 פברואר 2010 10:58 |
|
חג הפורים חלף ועימו הסיפור הידוע על המן הרשע שביקש לשלוט באמצעות תככנות, תוך שהוא מנסה לפגוע ביריביו שהיו אז מרדכי והיהודים. הרצון לשלוט באחרים ולנצח למען רווח אישי, תוך מניפולציות הפוגעות באחרים, לא חלף לו כמו חג הפורים והסיפור העתיק הזה מוכר לאורך ההיסטוריה ובתרבויות שונות ברחבי העולם. לשמחתנו, קיימים במקביל גם סיפורים המראים את הדרך האחרת - הדרך המאפשרת לנו לרתום את עצמנו ואחרים לטובת עשייה מבורכת וחיובית, ללא התנגשויות, התנצחויות ומניפולציות הרסניות.
אנו, ה"הולכים בדרך", משתדלים לאמן את עצמנו באמצעות הלחימה דווקא כיצד לא להלחם, וכיצד להגיע לחברות ועזרה הדדית, ללא שליטה. חשוב שנזכור כי האדם השומר את חבריו לצידו מסוגל לעבור את סערות החיים ביתר קלות, וכן שומר בידיו את הכוחות להתגבר על קשיים, מבלי להעצר בדרך קדימה. לפיכך, כנובע מהדרך ונסיון ההסטוריה, אני בוחר לראות במתחריי כחבריי - חבריי למקצוע ולאהבתי את הדרך והנושא בו אני עוסק.
הדרך הזו, בעזרת האימונים, מתבצעת הלכה למעשה ולא רק מהפה לחוץ. המורה המבקש ללמד את תלמידיו את אמנות הלחימה משחיז את יכולתם, רק בכדי להתעלם מרצון הצעירים המתגרים בו לצאת לקרב, ובתנועות בודדות ומדודות מנטרל את מאמציהם לשלוט ולנצח ובכך משיב את ההרמוניה אל המקום בו נאספו ללמוד. כך המורה מלמד את התלמידים לפעול בהרמוניה ולא מתוך רצון לשלוט ולבצע מניפולציות לטובת רווח אישי. במקום להביט אל מגרעותיהם של הסובבים אותי אני משתדל לתקן את מגרעותיי, תוך שאני זוכר שבני האדם משמשים מראה אחד לשני. והרי דווקא הלוחם אמור לנצל כל הזדמנות בכדי ללמד את עצמו. מכאן שהאימונים, לדידי, אינם לגבור על האחר דווקא, כי אם לפתח מעט יותר שליטה בעצמך וביכולותייך.
היות ולוחם ותיק כבר התנסה בודאי בפחד להיכנס לקרב, וכן קרוב לודאי שגם הזדמן לו לבחור בעורמה ובהסתר בכדי לנצח, היות ואולי הלך בדרך שלא היתה לטעמו, היות וכבר עבר כשלון ותסכול ויתכן ואך חשב כמה גרוע הוא בתור לוחם, היות ואפשרי כי פגע באלה שאהב מבלי שהתכוון לכך, על כן, דווקא משום שעבר את כל זאת, יכל להסתכל על עצמו, ללמוד מטעויותיו, ולהפוך ללוחם ראוי. כזה שלא איבד את התקווה להיות טוב משהיה. הוא לומד לא להלחם באחר או לתמרנו, אלא דווקא לעודד את הזולת, כדרך לעודד את עצמו.
כן חברים, בעזרה לשני אנו בעצם עוזרים לעצמינו וזוהי לדעתי "הדרך הנכונה". המידות הטובות הן פרי המשמעת הפנימית שבידי עמל אנו מעצבים אותה באמצעות האימון ליצירת אמון. אני מזכיר לעצמי, ברגעים אלה שבהם אני כותב לכם, שחשוב שנביט על עצמנו קודם כל בכל זמן שבו אנו דורשים מהזולת דבר כלשהו. ברצוני לצטט בהקשר זה את ברוך שפינוזה בן המאה ה-17 שאמר "תכופות תמהתי, שאנשים המתפארים בהיותם דרשני הנצרות ומטיפים לשלום וצדקה נחלקים ביניהם תוך טינה כה עצומה ומגלים זה לזה שנאה כה מרה, עד שתופעה זו, ולא המידות הטובות להן הם מטיפים היא אמת המידה המתאימה להערכת דתם."
לסיום, ברצוני לשתף בסיפור מסורתי מסין שנזכרתי בו בעת כתיבת שורות אלו, אשר מדגיש לדעתי, כיצד ניתן להפוך שנאה לאהדה מתוך אהבה וחוסר כוחניות, וכיצד ניתן לרתום אדם למטרתך גם אם בא מתוך ריחוק ויריבות. המעשה מספר על הו-לי, בנו של לוחם, אשר נסע לעיר הבירה בייג'ין שם נעשה למשמשו של פקיד בכיר בחצר הקיסר. קרה והתאהב באשת הפקיד הבכיר ולאחר מספר חודשים, משנתגלתה אהבתם, ניסה הפקיד לרצוח אותם והו-לי הרג אותו מתוך הגנה עצמית בעת שהלה ניסה לרצוח אותו. אחרי מעשה זה ברח הו-לי לדרום סין שם הפך לקבצן נע ונד. על מנת לכפר על עברו נדבר הו-לי לעשות מעשה טוב בחייו. הוא הכיר דרך מסוכנת המתפתלת על פני צוק, בה נפלו ונהרגו אנשים רבים שנאלצו לעבור בה, והחליט לחפור באותו המקום מנהרה בהר. ביום קיבץ נדבות ומזון ובלילה היה חופר את המנהרה. לאחר כשנתיים, ולפני שסיים את מלאכתו, גילה אותו בנו של הפקיד שהרג. הבן הפך לימים ללוחם גדול וסייפן מעולה, ובא לחפש נקמה על אביו. אמר לו הו-לי "ברצון אתן לך את חיי, רק הנח לי לסיים עבודה זו תחילה, וביום בו תושלם תוכל לקחת את חיי".בן הפקיד חיכה באותו יום, וכך בכל יום במשך מספר חודשים בהם המלאכה טרם נשלמה. עייפה נפשו מאפס מעשה והחל לעזור במלאכת החפירה. לאחר שעזר לו משך למעלה משנה החל להעריץ את החלטתו הנחושה ואופיו של הו-לי. לכשנשלמה המלאכה והמנהרה היתה בטוחה לשימוש פנה הו-לי לבן הפקיד וביקש ממנו לערוף את ראשו, שכן מלאכתו נסתיימה. בן הפקיד השיב "איך אוכל לערוף את ראשו של המורה שלי?"
הסיפור מראה לנו שאם נפעל מהסיבות הנכונות, אך לאו דווקא האנוכיות, תמיד נמצא דרך לגבור על המכשולים שבדרכנו, אלא שמוטב שנבחר ב"דרך הנכונה", כזו שתביא אותנו בשלום ובבטחון למחוז חפצינו. ולמרות שהמונח "דרך נכונה" זו אולי מילה גדולה ויומרנית מידי לדרך שיתכן שאינה קיימת, חשוב גם לזכור שאיננו מחפשים את הוודאיות כי אם את הדרך הנפרשת לפנינו, בלב כל אחד מאיתנו, כמשאלת לב הממתינה להתממש.
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
חמישי, 04 פברואר 2010 12:51 |
 לעיתים, מתגנבת אליי המחשבה על המשך הלמידה בדורות הבאים. איך ניתן להעביר את הידע לדורות הבאים בצורה העמוקה ביותר, הברורה ביותר, על כל פריטי פרטיו של כל נושא. אינני חושב ולו לרגע שהדבר תלוי רק בי. ביאליק כתב בזמנו כי "האדם הינו תבנית נוף מולדתו". כלומר, סביבתנו משתקפת בהתנהגותנו ובתפיסת חיינו והיא בעלת השפעה חזקה על עולמנו הפנימי. לפי הבנתי, אישיות ואופי האדם עשויים להשתנות עקב נסיבות, ניסיון חיים וכד', אפילו בגיל בוגר או מתקדם. אם כך לדעתי יש לשים את הדגש דווקא על פנימיותינו ולחפש את היכולת מבפנים ולאו דווקא מבחוץ. להאמין בעצמנו, באמת ובתמים, עם רצון המשולב באהבה ללמוד - יאפשר שינוי אמיתי שיישאר חרוט בנו ואף ייתן חותמו על סביבתנו או תלמידינו הבאים ללמוד מאיתנו.
ברצוני לחלוק עמכם סיפור אחד מסיפורי הזן העממיים ששמעתי מפי אחד ממוריי בעבר. סיפור זה מספר על חכם זן אחד ששמו מו נאן שהיה לו רק יורש אחד, שוג'ו שמו. יום אחד החליט מו נאן כי סיים ללמד את תורתו לתלמידו וכי ראוי הוא עתה לקחת את מקומו כמורה. לפיכך, הזמינו ואמר לו: "הנה זקנתי וכפי שידוע לך הרי אתה, שוג'ו, הנך היחיד הראוי לשאת את תורתי הלאה. הרי לך ספר שנמסר ממורה למורה במשך שבעה דורות, וגם אני הוספתי בו נקודות רבות מתוך הבנתי. הספר בעל ערך רב הוא ואני נותנו לך כתעודת יורש." השיב לו שוג'ו "אם חשוב הספר כל כך, שמור אותו. אני קבלתי תורה זו ממך בלי כתב ואני שבע רצון." המורה השיב "ידוע לי, אך בכל זאת, ספר זה נמסר ממורה למורה במשך שבעה דורות ואתה תוכל להחזיק בו כסמל קבלת ההוראה. קח!" ברגע שקיבל שוג'ו את הספר לידיו השליכו לאש. לא היתה בו כל תאוות קניין או רצון למעמד. מו נאן שמעודו לא כעס לפני כן זעק "מה אתה עושה?!" שוג'ו צעק בחזרה "מה אתה אומר". בכל פעם שאני נזכר מחדש בסיפור זה עולה מתוכו תובנה נוספת כך שעצתי היא לתת לו לשקוע, להרהר במסרים העולים ממנו ולתת להם להספג בנו. ברור, עם זאת, שאחד המסרים העיקריים הוא שיש להתמקד בחשוב באמת והוא הידע עצמו. בלי הזדקקות לתעודות ולנייר הכתוב, שמשום מה, ניתן לו חשיבות מרבית בימינו. כמו כן, ולא פחות חשוב מכך, שבעצם לא המורה קובע את ממשיך דרכו כי אם כל אחד מכם התלמידים. אם תרצו, כל אחד יכול להמשיך את הדרך עם דרכו הייחודית והאישיות שלו. לא צריך רק את אישור המורה, חשוב יותר האישור שלך לעצמך שהפנמת וברצונך. על התלמיד "המשקיע" לדעת את טיב גבולותיו ואת יכולותיו. אז כן, בהחלט כל אחד יכול להיות יורש בדרכו שלו ולהוסיף לעולם את הצבע הנוסף שלו לשאר. ואם פתחתי בביאליק, אולי אוכל לחתום במשפט של הרצל שהפך לקלישאה "אם תרצו אין זו אגדה", אז אל תוותרו והמשיכו גם בימים הפחות טובים שלכם בכדי להגיע לבסוף לטובים יותר!
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
שבת, 02 ינואר 2010 20:33 |
|
 לפני מספר ימים בדרכי הביתה לאחר ערב של אימונים, צלצל הטלפון. זה היה חניך שרצה עצה בנוגע לאפשרויות ההתמודדות שלו עם לחץ בעבודה ועיסוקיו האחרים. נזכרתי בחניכה אחרת ששאלה אותי שאלה דומה. מה הן הדרכים הנכונות ליצור אווירה נעימה במשפחה מול חוסר הזמן, אשר נובע מעבודה ובוס קשוח שרוצה יותר הספק, ממטלות הבית וכדומה. לא שאני מתיימר להחזיק בפתרון האידיאלי או האופטימלי, אך אין ספק ש"הדרך" מאפשרת לנו גם תובנות וגם יכולות לבצע את אותן התובנות (גם אם לא באופן מושלם).
צריך לזכור שדרך הלוחם אינה בלחימה, אלא בהתמודדות. התמודדות הרמונית. כלומר, כזו שאינה מתנגשת, מתעקשת וכופה. אנו העוסקים בכך חווינו זאת לא פעם. לדעת להתכופף כמו הדשא תחת הרוח השוברת, זו אחת התכונות שאנו מפתחים באמצעות האימון. אין ספק שאדם שלומד את הלחימה הופך ליעיל פיזית ואפילו קטלני בסופו של יום, אך זוהי לא המטרה העיקרית שלשמה מגיע הלוחם ללמוד, או יותר נכון, אינה המטרה אשר בגללה נשאר ללמוד, לאחר שהגיע. האדם המתאמן לומד באמצעות דרכו של הלוחם למצוא את האור בליבו ובתודעתו. להקשיב לצליל הלב ולבנות את אופיו באמצעות הסבלנות שבאימונים מתמשכים, באמצעות האיפוק שהוא נדרש לו בקרבות שהוא מבצע, בשליטה העצמית שהוא מפתח בתרגילים השונים, בהשתלבות עם תנועת היריב כשהוא לומד לזרוק את הכעס והתסכול החוצה מנפשו. זוהי דרך הלוחם! דרכו של אדם שלומד, ולא רק בתיאוריה, אלא בזיעה ומאמץ של ביצוע והליכה ממשית בדרך, כיצד לקבל את כשלונותיו מבלי שתחושת התבוסה תמוטט אותו. כזה שיידע להזין עצמו בתקווה דווקא כשהוא נמצא ברגעי עצב או חולשה.
בספרו של פאולו קואלו, "המדריך ללוחם האור", הוא כותב: "אומר המורה ללוחם, בראותו שהוא מדוכא: "אינך מה שנדמה ברגעי העצב. אתה הרבה יותר מזה. בזמן שרבים כבר עזבו - בשל סיבות נשגבות מבינתנו - אתה עדיין כאן. מדוע אלוהים לקח אנשים כה מופלאים והשאיר אותך ? ברגע זה מליוני אנשים כבר ויתרו. הם אינם נפגעים, הם אינם בוכים, הם אינם עושים דבר, רק מחכים שהזמן יחלוף. הם איבדו את היכולת להגיב. אתה, לעומת זאת, עצוב. הדבר מוכיח שנשמתך עדיין חיה." אני מרגיש שהלוחם האמיתי איש שלום הוא, שלומד, כדברי הסופר, להגיב נכון, לחיות באינטרקציה עם סביבתו במהלך ההתמודדות עם האספקטים השונים של הלחימה, לא להתנגד אלא להצטרף, תוך שהוא לומד על פגמיו ומגבלותיו שלו. בכל אלו הוא שומר על חוש ההומור, גם ברגעי משבר. אני מאמין שבסופו של דבר העולם יתאמץ לעזור לנו אפילו אם לעיתים אנו מרגישים ההפך מכך. ותרשו לי לסיים בקטע נוסף מתוך אותו ספר שמשקף את רוח הלוחם. "לוחם האור קורא בתשומת לב את המסר של נשמת העולם: שא בזכרונך לשארית ימיך את הדברים הטובים שצצו ועלו מתוך הקשיים. הללו ישמשו הוכחה ליכולתך ויטעו בך אמון למול כל מכשול." אז לאלה מבינינו שנרתעו מדרך הלוחם אני אומר: בואו לחוות דווקא את שחרור הרוח ואימון הנפש באמצעות הגוף. אל תחששו להיות יעילים או חזקים, כי חזק זה לא אלים, וקטלני זוהי אפשרות שעשויה גם להציל חיים בעת הצורך. האחריות היא עלינו כמו גם על הבחירה שנמצאת בנו ובפנימיותינו, ומה שנעשה עם היכולות שצברנו תלוי רק בנו. הדרך, כמו שהבנתם, היא מאוזנת, שקולה ומעודדת לגישה חיובית וסבלנית וחשוב שנדע לפתח את עצמנו לצעוד בדרך ולא רק לקרוא עליה. לדעת להתמודד מתוך עוצמה גם בתקופות של ריפיון או חולשה. שנדע לאסוף את עצמנו מתוך לחצי החיים ותהפוכותיו. דרכו של הלוחם ללמוד להכיר את כוחו הפנימי שלו, כמו גם של האחרים סביבו, מבלי לפול שולל אחר החזות החיצונית, להתגבר על הפחד שלעתים עוטף אותנו, לגבור על הפיתוי, לוותר בשל קשיים מזדמנים, ולא להרתע מפני השחיקה. לבחור בדרך של עצמאות שנובעת ממעשים של אימונים ממושכים שמוציאים מאיתנו את המיטב.
ירון בנימיני
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
שלישי, 01 דצמבר 2009 18:38 |
|
דצמבר הגיע וסוף השנה מתקרב והולך. לחלק מאיתנו זה מעין זרז לסכם את ההחלטות שעשינו, להסיק מסקנות או אולי, פשוט להתבונן. לאחרים זה דווקא מסמל חופש והתחלות חדשות. כשאני חושב עלדצמבר אני חושב על כריסמס - קשר של חיבור עם הקהילה עם החברים והמשפחה, וחנוכה - חופש מדיכוי או דכאונות ואפילו נצחון הרוח על הגוף. נכון שזה נשמע מאד דרמטי, אפילו בומבסטי, אבל כשישבתי בשעות הקטנות של הלילה ולא יכלתי להרדם זה מה שעלה בראשי. אז כן, בלי שביקשתי המחשבות התגנבו לראשי. הכל היה שקט מאד מסביב ומפעם לפעם הפריעה נביחת כלב מרוחקת את השקט הכל כך "מעובה". אבל בתוכי חשתי גל גועש של אי שקט והמחשבות רחשו בי עד כדי כאב פיזי ממש. חשבתי על החופש שלי, כמה הוא באמת אמיתי. האם באמת ניתן לעשות מה שאנו רוצים ? הרגשתי כבול באמות המידה המקובלות. הרצון להיות נאהב, לקבל מחמאות. כמה נעים אך כמה כובל. כל פעם שאני רוצה לשנות תוכנית מקצועית, לגוון בנושאים לכיוון נושא חדש או להכניס גישה אחרת מזו הקיימת היום במכללה, אני מתלבט כל כך עד כי כבר אובד החשק הבוער להתחדש, לשכלל ולחוות זוית נוספת בהנאה מסוג אחר. כואב לאבד חברים על הדרך. חברים שההסתכלות שלהם על הדברים שונה משלי. חניכים שהתרגלו ל"מתכון מנצח" מהמורה המשוגע, ולא אוהבים את ה"הנחתה" שנפלה עליהם כגזירה משמיים. אבל אני מרגיש שאני חייב להיות אמיתי עם עצמי וללכת עם הלב. אני באמת מאמין בעוצמה שהשינוי יעניק להם. אני מרגיש לעיתים מעמסה כבדה להחליט בעצמי על הדברים אבל לרוב כשאני שואל, ותאמינו לי שאני שואל מסביב לא מעט אנשים, אני מקבל כל כך הרבה תשובות טובות אך שונות שבסוף אני חייב להחליט ואז שוב "הכדור" חוזר אליי. למדתי שעדיף להיות "אתה"! כך אוכל לתת מעצמי את הכל ללא הסתייגויות או אי נעימות. לעיתים קרובות אני עושה פשרות בין רצוני ותחושותיי ובין רצונותיהם של האנשים סביבי, אכן זה חלק בלתי נפרד מהחיים, אך אני מרגיש שכאילו כיבו חלק מהאש שהיתה בי. יצירתיות באה מהרגשת חופש ומרצון לפרוץ למקומות שלא היינו בהם - להתנסות.
הייתי רוצה לומר לחברים, לחניכים ולכל הקרובים אליי - היו סבלניים עימי. אפשר להמשיך ביחד בכיף ובקירבה, גם אם לא תמיד מסכימים וגם אם הדעות שונות. אפשר, ואפילו בכיף, לפתוח ב"ויכוח" שמחדד את ההבנה והתפיסה ולאפשר, באמת ובתמים, לשמוע את האחר. בסוף יכול להיות שאתה בכל אופן עושה, כביכול, את הדבר הלא הגיוני וממשיך כפי שחשבת מלכתחילה. אז מה! אני מרגיש שצריך להיות שלם עם עצמך בבחירות שאתה עושה וכמו שאמרתי, להיות אמיתי. אולי זה החופש האמיתי. אתם בוודאי מתארים לעצמכם שבאותו הלילה לא הגעתי להסכמה, אפילו עם עצמי. המחשבות המשיכו לרוץ, כדברי השיר של זוהר ארגוב, ובניגוד כה בולט להן המשיך השקט הכה עמוק מבחוץ.
האוויר הצטנן ואור חוור החל לעלות במזרח. ציוץ ועוד אחד החל לחדור ולהסיר את השקט הכבד. עייפתי מאד עד שלא יכלתי להחזיק בעוד מחשבה אחת. ואז לפני שנכנסתי למיטה ועצמתי את עיניי חשבתי עוד פעם אחת שאולי, דווקא כשאין עוד כח, אתה משתחרר באמת. נותן לדברים לזרום בתנועה הטבעית שלהם, בקצב שהקוסמוס החליט עליו. ואני רק טרמפיסט בדרך שחשוב שאלמד להצטרף ברצון טוב. הדברים הרי בסופו של דבר מסתדרים.
ירון בנימיני
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
שני, 02 נובמבר 2009 21:51 |
|
אל תסגדו לעבר אם תרצו להנות מההווה ולהגיע רגועים ומלאים למחר
החגים עברו ואיתם גם הקיץ ותחילתה של השנה העברית הינה דווקא עונת הסתיו. רוח קרירה, רעננה מנשבת ובצידה משירים העצים את עליהם בצבעי זהב וכתום ועומדים בשלכת. הרוח הקרירה מעוררת בי תחושה של הבטחה לשינוי מרענן, להתחדשות, ואילו השלכת בצידה מזכירה לי שבכדי לעשות זאת לעיתים עלינו להשיל מעצמנו את הישן, את הקודם שחלף לו, ולפנות מקום לחדש. למרות זאת, כשישבתי לי כך בשעת אחה"צ המאוחרות לאחר אימון מפרך (או לפחות כך חשתי בזמנו) וצפיתי בשקיעה, הרגשתי לאה, אולי אפילו מנומנם מעט. כשהרוח ציננה את גופי והבטתי בכדור האש הכתום-אדום עז ההולך ומתמעט, נכנסו לראשי מחשבות של נוסטלגיה, געגועים אפילו, לאותם האנשים ששנים לא פגשתי, לארועים שחוויתי.
הכל נראה באותו הרגע מושלם אך לאחר רגעים מועטים כשהשמש כבר שקעה, והחשכה ירדה מלבד פס בודד של ורוד עמוק על היער שהתבוננתי בו מהחצר הקדמית שלי, כמו התעוררתי מחלום רחוק וחשבתי - כמה קל לשקוע בעבר, לסגוד לו אפילו. אבל הנה הטבע מלמד אותנו שיש מחזוריות, צריך לצעוד הלאה לעונה הבאה. אמנות הקונג-פו לימדה אותי שהעבר חלף ואינו עוד ולכן הוא עבר, העתיד הוא הבטחה של אפשרויות וההווה - הוא נמצא כאן וניתן לפעול ולהתקדם עימו אל עבר העתיד.
חשוב שנגדיר באופן מדויק לאן פנינו מועדות. חשוב להיות ממוקדים, גמישים בבחירת הדרך שלנו מחד, אך נחושים מאידך לא לאבד את המטרה. אימונים, כן, אימונים ועוד אימונים שבשיגרה האפורה הם יביאו לנו יכולת למקד את המחשבה ולאסוף את הגוף העייף. הם יגבשו אותנו דרך התמדה בלתי נלאית גם בשגרה אפורה ויחדדו את נחישותנו, והעיקר, יעצבו אותנו בגופנו ורוחנו לעמידים וחזקים יותר. אפשרו לעצמכם לצאת מתוך הקופסה וההרגלים הישנים בכדי למצוא משהו חדש שימלא אתכם בדרך אל המטרה שלכם ולא חשוב מהי. הקונג-פו נמצא בליבנו, במוחנו ובגופנו. אם נפתח את ליבנו ומוחנו נוכל להנות מהשינוי הנמצא כבר כאן סביבנו. אם נהיה מוכנים לוותר על האתמול - נוכל להנות כבר היום, בהווה, ולהגיע מוכנים טוב יותר אל יום המחר.
נתראה באימונים,
ירון
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
חמישי, 01 אוקטובר 2009 11:31 |
|
הנה הגיעה תקופת החגים, ועימה שנה חדשה הבאה עלינו לטובה. ראש השנה מסמל, בין היתר, גם מעין שער להתחלות חדשות, ואני, כמו רבים אחרים, מביט קדימה אל ארועים חדשים שבוודאי נחווה, מצבים חדשים שנתנסה בהם ובכלל שפע התמודדויות (לא תמיד קלות) שנתקל בהן.
בינינו, מנסיוני, אני כבר יודע שיתכן וארצה "להתחמק" מאותן התמודדויות. אולם, אני ממליץ שלא לעשות כן! התחלות חדשות אולי אינן מוכרות לנו ולפיכך מעט מעוררות חשש ופחדים, וכך אנו נוטים לאמץ אל ליבנו את המוכר והישן. אך דווקא הבחירה בחדש תאפשר לכולנו לחוות הכרות מחודשת של יכולתנו, להגדיר את עצמנו מחדש באמצעות הצלחה או כשלון, ולאפשר לנו "לגדול" מבפנים ו"להאיר" מבחוץ.
אני תמיד מזכיר לעצמי שעלינו ללמוד לעזוב את ההצמדות להרגלים ישנים. טוב, אולי, לא מכולם, אך בודאי יש לכל אחד מאיתנו איזה הרגל אחד או שניים שהיינו רוצים לשנות. אני יודע שכך זה אצלי בכל אופן. כמובן שתמיד יש את הגעגועים לעבר וההתרפקות עליו. לא שזה רע, בכלל לא. אך חשוב לדעת להמשיך קדימה ולפנות אצלנו מקום לחוויות והכרויות של דברים ומצבים חדשים. אלו יעשירו אותנו מאד ונוכל לצאת מחוזקים, כמו גם מלאי סיפוק וידע שבא מתוך ניסיון! והרי ככה זורמים החיים... אנו חווים חוויות, מתקדמים וצומחים, שערים נסגרים ואחרים נפתחים ופנינו קדימה.
הייתי רוצה לבקש במעמד זה שאני כותב אליכם, שבשעה שאתם עוברים את התהליכים והחוויות החדשות, עם כל הטוב והקושי שכרוך בדבר, הביטו לרגע הצידה. אתם לא לבד. יש החברים, משפחה, עמיתים וחבריכם לקבוצה ולעבודה ובסוף כן, גם המורה או היועץ, שנמצא שם בשבילכם! ניתן להתחזק ביחד! רק אל תשכחו שאנחנו שם גם בשביל האחר. אז תנו כתף ועזרו לאלו שלצידכם כשקצת קשה להם בהתמודדות ובמעבר אל הלא מוכר.
נתינה שכזו מעשירה ומרחיבה את ליבנו ועוזרת לנו לצעוד קדימה זקוף אל השנה החדשה ואל הלא נודע, בכיף וביטחון.
לסיכום, הייתי רוצה לשתף אתכם בקטע מכתבי אחד המשוררים האהובים עלי, ג'ובראן חליל ג'ובראן, כפי שכתב בספרו "הנביא" אודות הנתינה:
"ואז שאל איש מן העשירים:
ספר לנו על הנתינה.
ויען ויאמר:
אתה נותן אך מעט, עת תתן מרכושך
רק עת תתן מעצמך זוהי נתינת אמת...
יש הנותנים בשמחה והשמחה שכרם;
יש הנותנים בכאב ובצער ואלה מנת חלקם;
יש הנותנים בלא צער ובלא שמחה -
כשם שההדס בחיק העמק שופע ובשמו בכל -
מהם דובר אלוה
ובעיניהם שופע חיוכו על פני עולם.
טוב לתת למבקש
אך מוטב לתת בלא בקשה, מתוך הבנה.
רחבי הלב המחפשים את המקבל -
שמחתם בחפשם רבה משמחת הנתינה."
לסיום, ברצוני לאחל לכולנו שנה טובה, מלאת בריאות, אושר וסיפוק, ומברך אתכם שכל משאלות ליבכם יתגשמו לטובה בשנה זו.
ירון
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
שלישי, 01 ספטמבר 2009 08:40 |
|

בספרו של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, "הנביא", כתוב שכשביקש מאחד מן המורים "ספר לנו על ההוראה" אמר "אין איש שיגלה לכם דבר אשר אינו נח, ער למחצה, בשחר ידיעתכם. המורה, הפוסע בצללי המקדש בין חסידיו - לא מחכמתו ייתן, כי אם את אמונתו ואהבתו. אם אכן נבון הוא, לא ייצווכם את חכמתו, אך יכוון צעדיכם אל מפתן חכמתכם אתם."
בעיניי, הרצון ללמוד חייב באמת להגיע מתוך רצון אמיתי וכנה הפורץ ממרכז ה"אני", ותשוקה זו חייבת להמשיך לפעפע כמו מעיין מים זכים הנובע מההר. אם זה מפסיק ומתייבש, קשה להמשיך וללמוד. אך מה בנוגע לסיבות שמייבשות את "המעיין שלנו"? הן בד"כ רבות - תסכולים לאורך הדרך על שלא הגענו לתוצאות שציפינו להן, שיגרה, שעמום, תרגול אפרורי ועוד ועוד. בנוסף לכך קיימות גם גישות הגורסות שאנו בעצם לא יודעים הרבה ולפיכך עלינו להמשיך וללמוד.
לדעתי הגישה הנכונה היא מחד ההבנה כי אכן למדנו והתקדמנו ומצד שני לדעת ולהבין שיש יותר מרובד אחד ויותר מזוית ראיה אחת להסתכל על אותו החומר שלמדנו, ולכן לא חייבים ללמוד יותר פרטים ויותר חומרים. חשוב, בעיניי, להבין שניתן להוציא מאותו הנושא הנלמד יותר תועלת ולהתקדם רבות, אם רק נשכיל לנתחו מזווית נוספת ונפתח לנו רובד נוסף.
ידע חשוב שיהיה מעניין, אך גם רלוונטי. לכן, אישית, חשוב לי תמיד להדגים כיצד תפקוד של לחימה, תנועה וחשיבה "מקרין" על חיי היום-יום שלנו. כיצד הוא משפיע על ההחלטות שלנו בבחירת עבודה, מסלול אוניברסיטה, ואפילו, כן אפילו, בן-זוג. כך, גם אם מישהו מכם מוצא עצמו בקבוצה של מתחילים באיזה נושא שהוא חושב שהוא כבר מתקדם בו, ראוי שיבדוק מה עוד חסר לו, כי אני בטוח שיוכל לקבל זאת אם ישאל את השאלות הנכונות. למשל: אם למדת תנועה של סדרת לחימה חשוב שתחשוב כיצד תחושות הרגיעה וההרפיה יוצרות חיבור מערכתי של מספר תנועות לתפקוד ותחושות אחרות המעלות את המיקוד ומעלות את העוצמה. או כמו שנאמר בספר ה"טאו טה-צ'ינג", לדעת את אפס הידיעה (לחשוב שאיננו יודעים), זוהי המעלה הגבוהה ביותר. לא לדעת, אך לחשוב שאנו כן יודעים - זוהי מחלה.
שתהיה שנת לימודים פוריה ונעימה לכולנו!
שלכם,
ירון בנימיני
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
ראשון, 02 אוגוסט 2009 14:01 |
|
הקיץ הגיע ואיתו התחושה הבלתי מוגדרת של חופש, פריקת עול והתמכרות להנאות הקטנות המחכות וקורצות לנו "הנה אנו כבר כאן". נסעתי להתאמן השבוע בקאנטרי, בבריכה שלנו בישוב, והוצפתי בהמולת הקהל, שלל צבעי בגדי-ים, התרוצצות הילדים, פרצי הצחוק, ליקוק הארטיקים והגלידות, המגבות שנפרשות על הקרקע והגופות השחומים שמתרפקים על ליטופי השמש. לא נעים להודות, אבל כבר לא בא לי להתאמן. ומה אם אקח לי פסק זמן? גם לי מותר ליהנות מהחיים, והרי, כבר קיץ - זה אפילו מותר! לא שאני לא נהנה מהאימונים, שלא תבינו לא נכון, הרי יש לי 'שריטה' ממש עמוקה ואני עדיין אוהב אותם. אבל עכשיו מה שעבר לי בראש זה דווקא ההנאה מלא לעשות כלום! פשוט לנוח וליהנות בחברת אנשים שגם הם פשוט נחים, צוחקים ונהנים, וזה יכול להיות כל כך ממלא! אז זרמתי עם התחושות שלי, לא התעקשתי, וכמו שאני יודע לייעץ לאחרים, הרשתי לעצמי להתרווח ולקבל מהתרופה של עצמי. אני חייב לומר לכם, בדיעבד, זה היה פשוט פנטסטי וגם לכם כדאי לנסות זאת! ראשית, השלווה עם שמחת החיים שקיבלתי מרגע כל כך קסום, אם כי חולף, היא ענקית והתחושה גם פותחת את הלב. אני חייב להודות שהחשש שקינן בי שאולי זה יפגע, בכל זאת, ביכולת המקצועית חלף כמו רוח באימון הבא שלי ואפילו הרגשתי טוב יותר. התנועה והמיקוד הגיעו ללא מאמץ מיותר והרגשתי טוב. אז הקדשתי לנושא רגע נוסף של חשיבה ונזכרתי שגם על פי עיקרון "המו-שין" נאמר כי למעשה את היכולת משיגים ללא מאמץ, ללא תשוקה, "תן לעניין להסתדר מעצמו". גם מורים אחרים הדגישו כי בכדי להתקדם חשוב לשנות את "טבע הלב", כלומר, לא רק פיתוח החשיבה אלא גם הרגש, השמחה, חוסר שיפוטיות, יכולת להסתגל ולזרום עם החיים. ועכשיו כשאני כותב זאת, אני בכלל חושב שאולי אני לא מסתכל על זה בעיניים הנכונות ? כי מי אומר שלהתקדם זו המטרה העיקרית ? ההנאה מהדרך, ההתעשרות בידע, ההכרה ברגשות שמציפים אותך וביכולת לראות דברים מזווית אחרת בצבעים עזים יותר מכפי שראית בעבר, האם לא זה הגמול העיקרי? וכשחושבים על כך הרי מי שמקבל זאת ממילא גם מתקדם ומתפתח. זה בונוס שהוא מקבל ממילא על ההליכה בדרך. אז חשוב שהדרך לא תהיה יבשה, בואו לא נהיה "צנונים" או צוננים, אלא פשוט בני אדם שנהנים, צוחקים, מסרבים להיות שיפוטיים, שיודעים לעשות חיים וגם להתקדם בהם.
ירון בנימיני
נ.ב.
אני מצרף כאן מאמר שכתבתי על גמישות, גופנית ומנטלית כאחת, השפעתה על בריאותנו ויכולת ההתמודדות שלנו. לכל החבר'ה שתמיד תוהים ורוצים לדעת הסבר מפורט ומעמיק על כיצד לבצע את "הדרקון שעף על הקרקע" מומלץ בחום לקרוא.
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
שני, 06 יולי 2009 09:03 |
|
בחיים כמו בחיים יש עליות וירידות. רק שלפעמים הירידות תלולות, לעיתים גם מפחידות ומה שבטוח - לא נעימות בכלל. אז יכול להיות שאיזה חכם אמר את המשפט, "אין חכם כבעל ניסיון", ואני לא אומר שהוא לא צודק. אבל, מי בכלל רוצה לטעום את "הסוג ההוא" - הנפילות של החיים, ולהתנסות בהם ?
מה לעשות שלרוב אנחנו לא קובעים את מה שהחיים מזמנים לנו, או אולי כן ? מה שבטוח זה שהתקופה שעברתי לאחרונה, ואני מדבר על תקופה לא קצרה, ובעצם היא לא כל כך "לאחרונה" לא היתה לי בתכנון, ובטח לא רציתי במודע לזמן אותה. אני מודע לכך ש"הדרך" והחכמים המודעים אומרים שחשוב להקשיב ל"שיעורים של החיים", אבל, עם יד על הלב, מי בכלל חושב על זה ? כשכל כך כואב, כשאתה מרגיש "מחוק", שבור מבפנים ?
לפני שנתיים וחצי אבי היה מאושפז במצב קריטי אחרי ניתוח של החלפת מסתם בליבו, במהלכו נכנס לתרדמת שבקושי יצא ממנה. בתוך התרוצצויות במסדרונות בתי החולים והתאוששות כואבת של אבא שהפך מאבא לאדם אחר שלא הכרתי, סיעודי, לא מדבר הרבה, ארועים מוחיים וכו'... דווקא אז אימי, ז"ל, מגלה שיש לה סרטן. סרט אימה בפני עצמו. סרט שרק הלך ונהיה יותר גרוע. ראיתי אותה הולכת ודועכת מאישה חזקה, מלאת חיוניות עם שיער שופע וצמה שהפכה לאגדה בפ"ת, לצל של אישה, ללא שיער וללא גוף של ממש, עור ועצמות, והאור בעיניים שדעך. אני ששנאתי, ועדיין מתעב, בתי חולים, נאלצתי לבלות ימים וחודשים בריצות עם שניהם שם. לראות את המראות, להריח את הריחות.
חלמתי על המרחבים שאני אוהב, על הטבע והחופש להנות מהם, מאימונים סדירים שחסרו לי. כנראה שמבלי לשים לב, עם כל העיסוקים וההתרוצצויות מסביב, לא הרגשתי שהפסקתי לאכול. הטבעתי את עצמי בעבודה, הדרכה והתנדבות בישוב, אולי כדי לשכוח. ואז... הגוף שלי אמר עצור. הסתבר שרזיתי ב 7 ק"ג למשקל מצחיק של 62 ק"ג, והנפש גם היא נפגעה כמובן כמו הגוף. אז מה נשאר באותם רגעים שאתה מביט, מבחינתי, מהצד השני של החיים ? לא הרבה מהחשיבות העצמית, בטח לא הרבה מהבטחון שאתה כל יכול. אפילו את התקווה מאבדים לרגע. הייאוש תוקף וקשה להמשיך...
את ההתאוששות שלי אני עשיתי באמצעות הלב ולא הראש. הסתכלתי מסביב וראיתי שאני לא לבד. אין אדם שנמצא במקום אם הוא לא רוצה להיות שם. יש את המשפחה, הילדים שלי, האישה, גיסותיי וכל שאר האנשים שהרעיפו עליי אהבה. יש את החברים, שהם לא פחות ממשפחה, שאם פותחים את הלב ומשתפים אותם, מוצאים שהם שם לידינו, מושיטים יד, עוטפים אותנו.
אני רוצה להודות גם לתלמידים שלי שהרעיפו עלי אהבה והושיטו כתף מבלי שאבקש דבר ופשוט היו שם בשבילי בתקופה ההיא. הרגשתי שמותר להיות חלש, כן, גם לבכות, גם לנוח, אפילו לבקש עזרה. להתחבר לרגשות שלי. משם אפשר להמשיך ולהתחבר לאהבה שמקיפה אותנו, שנמצאת בנו ולידנו. לשמוח! כן, לשמוח, וזו לא מילת גנאי. להנות מהדברים הקטנים בחיים, מארוחה טובה עם האישה או המשפחה, לשתות עם חבר, להנות מהפרטים הקטנים בשיעור אישי עם תלמיד. כן להנות מעוד נושא שמפתחים ומעוד כלי שלומדים להשתמש בו לחיים בצורה חדשה.
להרגיש את העושר של הידע. לא חייבים לחשוב על ההתקדמות כדבר עיקרי, למרות שאין בכך רע, אבל היום אני נהנה מהדרך עצמה, מהעושר של הגילוי והידע. מהמסרים שמגיעים אלינו, מתלמידים, מחברים וגם מעוד אדם שפגשתי באקראי.
אם רק נקשיב! אם רק נהנה ממה שמגיע לנו. אני מרגיש היום כיף להעניק, כי כיף לקבל חזרה פי כמה ולהנות מהאינטרקציה הנפלאה שהעולם מציע. היום אני מרגיש ששום דבר לא בטוח, הכל יכול להשתנות לכל כיוון. אולי בגלל זה אני בטוח שאפשר להמשיך הלאה... אם רק נרצה.
ירון בנימיני
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
שישי, 05 יוני 2009 09:52 |

בספר טאו-טה-צינג, המדבר על הדרך, מוזכר כי "העוסק בלימוד מוסיף ידיעה מיום ליום, העוסק בטאו ממעיט עשיה מיום ליום...עד שהוא מגיע אל אי העשיה...כך באי עשיה אין דבר שאינו נעשה, בלא מאמץ אפשר לכבוש עולם." מצד שני קיים הפתגם הסיני האומר: "עדיף ללכת 100 צעדים, מאשר לקרוא 1000 ספרים." נשאלת השאלה מהי, אם כך, הדרך המומלצת ללכת בה, ומה לאסוף על הדרך ? באחד השעורים שהעברתי שאל אותי תלמיד על מה בדיוק עובד התרגיל הספציפי הזה ומהו הרקע התיאורטי שעומד מאחוריו ? שאלה חשובה לכשעצמה, שכמובן נפניתי לענות עליה. אולם, בדרכי הביתה חשבתי על כך שוב, ועלתה המחשבה בליבי שאולי אנו מפספסים את העיקר. האם באמת ביצוע התרגיל יהיה 'נקי' ואיכותי יותר אם נדע יותר על ההשפעה שלו ועל הרקע שהוא התפתח ממנו ? אולי. ואולי לא. אין ספק שלשמוע על נושא, או לקרוא עליו, אינו תחליף לחוות אותו הלכה למעשה, להרגישו ולבצע אותו בתרגול ממשי. כשאמרו חכמינו "לדעת אישה" (במובן התנ"כי), לא התכוונו כי אנו שומעים, מדברים או אפילו מכירים את האישה, אלא מתחברים במובן הפיזי, מעשי של האקט. לדעת בגוף, ברגש ובכל חושינו, גופנו ומוחנו - לכך הכוונה. לפעמים נוכל להבין יותר אם נשאל פחות ופשוט נעשה זאת, הלכה למעשה. כלומר, הרמה החשיבתית, הרוחנית והאנרגטית אמורה להתממש בחומר, בביצוע פיזי המוריד את הכוונה ליישום. אז סגרנו מעגל שלם. ואיך נלך בדרך ? בהנאה ובויסות התואם את נסיבות חיינו ואופיינו. לא צריך לרוץ אחרי ההשתפרות ואף לא לחתור ללא לאות באימונים מפרכים אחר ההתקדמות. פשוט הייה נוכח. הקשב למתרחש ודע להגיב בהתאמה שקטה שאינה מאמצת מידי, אך גם יוצרת שינוי שמקדם אותך. לדעתי, חשוב לדעת להסתכל על "חצי הכוס המלאה", על החיובי שקיים בך ובמצב אליו נקלעת. משם ניתן להרחיב את העשייה, מתוך החיובי למשהו גדול יותר ומוצלח יותר. במקום להסתכל במה נכשלתי, אני מוצא עצמי מעדיף להביט על הדבר הקטן שכן הצלחתי לבצעו, אפילו אם ההצלחה כביכול היתה קטנה. אז אוכל לדעת להיכן לפנות ולפתח את הצד היותר חזק שלי, מתוך שמחה ואמונה שהדבר יעלה בידי. כולנו על הדרך, כולנו לומדים כל הזמן, וחשוב שניפתח את חושינו לאנשים סביבנו, למסרים שמתקבלים מהם ומנסיבות החיים. אם נדע להנות, לשמוח, לקבל את עצמנו באהבה ולהסתכל על החיובי, נוכל גם ללמוד ולהתקדם, אך גם להפיק הרבה יותר מכך - בעודנו עושים זאת על הדרך.
כמובטח, מצורף כאן חלק ב' של המאמר אודות הצ'ינים - המיומנויות הפנימיות המסייעות לנו לעצב את מציאות חיינו בצורה נעימה יותר, להליכה נעימה יותר בדרך  .
בברכה,
ירון בנימיני
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
שבת, 04 אפריל 2009 17:51 |
 אני אוהב לקום קצת אחרי הזריחה, לשבת בחצר ולראות את השמש עולה מבין ההרים, כמו כדור אש שעץ הזית שבחצר שלי מסתיר למחצה ומהווה רקע חי, ירוק-כסוף, לזוהר שעולה בשמיים. זה מחזה שאני תמיד נפעם ממנו, כל יום מחדש. הוא מרגיע אותי ונוסך בי תחושה של ילד קטן בעולם עצום שיש בו עוד המון דברים לגלות, תחושה של מרחב גדול, שמוציאה אותי מעצמי ומאווררת אותי.
אני שותה כוס תה ומתחיל לתרגל את הצ'י קונג שלי ולאחריו מעט טאי צ'י, בתרגולת היומית. טוב לשנות מידי פעם את שגרת האימונים, וצריך להיות קשובים למה שנוח לנו לעשות. כך, אם פעם חשבתי שמאד חשוב לעבוד קשה בכדי להשיג "רמה", היום חשוב לי יותר לשמוח ולהנות מהדרך עצמה. מה גם שניתן להשיג תוצאות איכותיות לא פחות, מבלי לסבול.
באחד הימים, כשסיימתי את אימון הבוקר שלי, ישבתי מתחת לפרגולה בחצר, הבטתי אל הנוף הנשקף ממנה ליער אורנים, גבעות ירוקות והאזנתי לשקט, רק ציוץ ציפורים וקריאת נץ מזדמנת נשמעו כהד במרחב הזה.
חשבתי על הטאי צ'י שעשיתי. לא על עצם הביצוע שלי, זה לא כל כך מעניין, אלא על הטאי צ'י כאמנות לחימה, או יותר נכון, כאמנות ההתמודדות. הרי היסטורית, הטאי צ'י נבנה ע"י לוחמים שראו את ההמולה של הקרב וחשו את האדרנלין בעת הלחימה. אבל מה שהיה לי הכי ברור באותה שניה כשישבתי שם, רק אני והטבע, היה דווקא הרגישות העצומה שאתה זוכה לה באימון. ההתחברות ליכולת להקשיב ולהענות לשינוי - זה שחל בך כשאתה זז וזה שמתרחש כשתה מזיז בסביבתך.
דווקא השינוי הדינאמי, התנועתי והבלתי פוסק, יוצר שינוי תחושתי זורם ומתגלגל בעדינות, נינוחות והרפיה שהיא באמת עמוקה וחודרת, בבחינת "מים שקטים חודרים עמוק". היום חשוב לי יותר להיות גמיש (מחשבתית) בהתנהלות שלי, פחות עקשנות - יותר רגישות. התנהלות כזו מביאה גם לשקט נפלא מבפנים וגם ליכולת לחימה טובה יותר. מי אמר שלוחם צריך להיות קשוח?! הטאי צ'י הוא כמו שיר המאפשר לאנרגיה הפנימית שלנו להגיע למלוא ביטויה. נזכרתי במורה הסיני שלי, מה הונג, שהוא עדין ביותר, משוחרר ורך לחלוטין. תכונות שמביאות עימן דווקא עוצמה אדירה, המתבטאת ב 10 הצ'ינים.
צ'ין הוא סוג של עוצמה פנימית בגוף הפיזי, המופעלת באמצעות היכולת הרוחנית/הנפשית של האדם ומאפשרת ביצוע גופני יעיל עם הכוונה אנרגטית חזקה. סוגי הצ'ין השונים מגדירים את "עשרת השערים" להתפתחות ועוצמה. ומהו אחד החשובים שבהם, לדעתי? ה Hearing Chin או בסינית Tin Chin, הצ'ין של הקשב וההבחנה. היכולת לחוש את היריב ו"לשמוע" דרך המגע (העור). מדובר ביכולת לדעת מה עושה היריב ומה כוונותיו מבלי להסתמך על מראה עיניים אשר יכול לשטות בנו. לשם כך יש לפתח את הרגיעה הפנימית והרגישות שדיברנו עליה, ושלשמה הבאתי את הדוגמה של התחברות לסביבה ביום-יום.
מה שמעניין אותי באימונים היום הוא הניסיון לחוש את מה שמתרחש סביבי בצורה חוויתית מלאה, להרגיש בכל הגוונים, לרכז את כוח החיים כולו ברגע ההווה. התנועה לעולם אינה חוזרת על עצמה ואף לא הקצב או הזרימה, הם משתנים. אמנות הלחימה אינה מתבטאת בכך שאוחזים נשק ביד ואף לא בהתעסקות במוות, אלא דווקא בהרגשת החיים במלואם על כל צבעיהם העזים ברגע זה.
אם תקראו את המאמר הקצר על סוגי הצ'ין, זיכרו מה יוצר אותם וכיצד ניתן להפעילם (רמז: זה לא המיומנויות הפיזיות שלנו  ).
שלכם,
ירון בנימיני
|
|
מאת ירון בנימיני
|
|
שישי, 13 מרץ 2009 12:03 |
|
שלום חברים וחניכים יקרים,
בשעה טובה אני שמח לכתוב את הרשומה הראשונה בבלוג החדש שלי, ולבשר שבית הספר שלנו מתחדש בשם, סמל ואתר אינטרנט חדש ועדכני שילווה אותנו מעתה.
הסמל החדש שנבחר מסמל נאמנה את סוג החומר הנלמד כיום, רמתו ואיכותו. השם שונה כך שיתאים לנושאים העדכניים הנלמדים. השם החדש, "מכללת ילון (דרקון המזרח)" נבחר כי דרקון מסמל תבונה ורגישות המשולבים בעוצמה פיזית, אנרגטית ורוחנית גם יחד. הוא מסמל את היכולת לחבר פרקטיקה וחזון, ועל פי אמונת הסינים - לגעת באדמה ולהגיע למחוזות השמיים. הוא ממלא את כל שלושת מימדי חיינו בשלמות הוליסטית (כפי שצורתו גם היא תלת מימדית) ומצביע על יכולת ביצוע הרמונית. כיוון מזרח מסמל התחדשות והעצמה של כל העצמות והיכולות הנ"ל. שם זה ניתן לי גם כשם מקצועי על ידי מוריי בסין, ולפיכך יש לו גם משמעות אישית הקושרת אותי ואתכם, חניכיי, התלמידים במכללה, למורים הסיניים הזקנים ולמורשת המקצועית שהנחילו לנו.
בהזדמנות זו, אני רוצה לדבר על דבר החשוב לי מאד - להנות מהדרך. אני מאמין ביכולתכם להשכיל מהלמידה והצעידה בדרך, אך יותר מכך, אני מאמין ביכולתכם להנות מהדרך. חשוב שנפתח את עצמנו, לא רק ברמה החשיבתית והמקצועית, אלא שגם נפתח את הלב זה אל זה, ונהנה מהדרך המשותפת שאנו עושים יחדיו. אנו יכולים ללמוד אחד מהשני, ואם גם נעשה זאת בהנאה, אז הרווח הוא כפול וכולו שלנו.
המורים הסיניים נוהגים לומר לשמור על החיוך הפנימי, כי זה יהפוך אותך לרגיש יותר, ובעקבות כך - יעיל יותר. נכון שבמערב זה נשמע קצת מוזר, שכן כאן אנו מחשיבים את הקשוח ליעיל, אך לא כך הדבר. כשאנו מפתחים רגישות לעצמנו, לאחר ולסביבתנו, אנו מגבירים את יעילותנו בהתמודדות. לכן, הסמל החדש הוא הדרקון, שכן דרך הרגישות שלו הוא עוצמתי ופועל בהתאמה והרמוניה.
אני מאמין שבעידן של היום, אנו יכולים לפרוץ את הגבולות האישיים שלנו ללא סבל. לא צריך עוד לסבול על מנת להתקדם. נהפוך הוא, ככל שנתמלא בחדווה ושמחה כך נהיה ערים יותר ליופי והאסתטיקה של החומר הנלמד ושל ההתרחשויות סביבנו. צריך לשקוד ולהתמיד, אך לווסת את המאמץ כך שנמשיך להתקדם בדרך בהנאה, שמחה ועם חיוך פנימי .
בברכת שבת שלום ומבורכת,
ודרך צלחה לכולנו.
ירון בנימיני
|
|
|