חג הפורים חלף ועימו הסיפור הידוע על המן הרשע שביקש לשלוט באמצעות תככנות, תוך שהוא מנסה לפגוע ביריביו שהיו אז מרדכי והיהודים. הרצון לשלוט באחרים ולנצח למען רווח אישי, תוך מניפולציות הפוגעות באחרים, לא חלף לו כמו חג הפורים והסיפור העתיק הזה מוכר לאורך ההיסטוריה ובתרבויות שונות ברחבי העולם. לשמחתנו, קיימים במקביל גם סיפורים המראים את הדרך האחרת - הדרך המאפשרת לנו לרתום את עצמנו ואחרים לטובת עשייה מבורכת וחיובית, ללא התנגשויות, התנצחויות ומניפולציות הרסניות.

הסיפור מראה לנו שאם נפעל מהסיבות הנכונות, אך לאו דווקא האנוכיות, תמיד נמצא דרך לגבור על המכשולים שבדרכנו, אלא שמוטב שנבחר ב"דרך הנכונה", כזו שתביא אותנו בשלום ובבטחון למחוז חפצינו. ולמרות שהמונח "דרך נכונה" זו אולי מילה גדולה ויומרנית מידי לדרך שיתכן שאינה קיימת, חשוב גם לזכור שאיננו מחפשים את הוודאיות כי אם את הדרך הנפרשת לפנינו, בלב כל אחד מאיתנו, כמשאלת לב הממתינה להתממש.

לפני מספר ימים בדרכי הביתה לאחר ערב של אימונים, צלצל הטלפון. זה היה חניך שרצה עצה בנוגע לאפשרויות ההתמודדות שלו עם לחץ בעבודה ועיסוקיו האחרים. נזכרתי בחניכה אחרת ששאלה אותי שאלה דומה. מה הן הדרכים הנכונות ליצור אווירה נעימה במשפחה מול חוסר הזמן, אשר נובע מעבודה ובוס קשוח שרוצה יותר הספק, ממטלות הבית וכדומה. לא שאני מתיימר להחזיק בפתרון האידיאלי או האופטימלי, אך אין ספק ש"הדרך" מאפשרת לנו גם תובנות וגם יכולות לבצע את אותן התובנות (גם אם לא באופן מושלם).

צריך לזכור שדרך הלוחם אינה בלחימה, אלא בהתמודדות. התמודדות הרמונית. כלומר, כזו שאינה מתנגשת, מתעקשת וכופה. אנו העוסקים בכך חווינו זאת לא פעם. לדעת להתכופף כמו הדשא תחת הרוח השוברת, זו אחת התכונות שאנו מפתחים באמצעות האימון. אין ספק שאדם שלומד את הלחימה הופך ליעיל פיזית ואפילו קטלני בסופו של יום, אך זוהי לא המטרה העיקרית שלשמה מגיע הלוחם ללמוד, או יותר נכון, אינה המטרה אשר בגללה נשאר ללמוד, לאחר שהגיע. האדם המתאמן לומד באמצעות דרכו של הלוחם למצוא את האור בליבו ובתודעתו. להקשיב לצליל הלב ולבנות את אופיו באמצעות הסבלנות שבאימונים מתמשכים, באמצעות האיפוק שהוא נדרש לו בקרבות שהוא מבצע, בשליטה העצמית שהוא מפתח בתרגילים השונים, בהשתלבות עם תנועת היריב כשהוא לומד לזרוק את הכעס והתסכול החוצה מנפשו. זוהי דרך הלוחם! דרכו של אדם שלומד, ולא רק בתיאוריה, אלא בזיעה ומאמץ של ביצוע והליכה ממשית בדרך, כיצד לקבל את כשלונותיו מבלי שתחושת התבוסה תמוטט אותו. כזה שיידע להזין עצמו בתקווה דווקא כשהוא נמצא ברגעי עצב או חולשה.

בספרו של פאולו קואלו, "המדריך ללוחם האור", הוא כותב: "אומר המורה ללוחם, בראותו שהוא מדוכא: "אינך מה שנדמה ברגעי העצב. אתה הרבה יותר מזה. בזמן שרבים כבר עזבו - בשל סיבות נשגבות מבינתנו - אתה עדיין כאן. מדוע אלוהים לקח אנשים כה מופלאים והשאיר אותך ? ברגע זה מליוני אנשים כבר ויתרו. הם אינם נפגעים, הם אינם בוכים, הם אינם עושים דבר, רק מחכים שהזמן יחלוף. הם איבדו את היכולת להגיב. אתה, לעומת זאת, עצוב. הדבר מוכיח שנשמתך עדיין חיה."
אני מרגיש שהלוחם האמיתי איש שלום הוא, שלומד, כדברי הסופר, להגיב נכון, לחיות באינטרקציה עם סביבתו במהלך ההתמודדות עם האספקטים השונים של הלחימה, לא להתנגד אלא להצטרף, תוך שהוא לומד על פגמיו ומגבלותיו שלו. בכל אלו הוא שומר על חוש ההומור, גם ברגעי משבר. אני מאמין שבסופו של דבר העולם יתאמץ לעזור לנו אפילו אם לעיתים אנו מרגישים ההפך מכך. ותרשו לי לסיים בקטע נוסף מתוך אותו ספר שמשקף את רוח הלוחם.
"לוחם האור קורא בתשומת לב את המסר של נשמת העולם: שא בזכרונך לשארית ימיך את הדברים הטובים שצצו ועלו מתוך הקשיים. הללו ישמשו הוכחה ליכולתך ויטעו בך אמון למול כל מכשול." אז לאלה מבינינו שנרתעו מדרך הלוחם אני אומר: בואו לחוות דווקא את שחרור הרוח ואימון הנפש באמצעות הגוף. אל תחששו להיות יעילים או חזקים, כי חזק זה לא אלים, וקטלני זוהי אפשרות שעשויה גם להציל חיים בעת הצורך. האחריות היא עלינו כמו גם על הבחירה שנמצאת בנו ובפנימיותינו, ומה שנעשה עם היכולות שצברנו תלוי רק בנו. הדרך, כמו שהבנתם, היא מאוזנת, שקולה ומעודדת לגישה חיובית וסבלנית וחשוב שנדע לפתח את עצמנו לצעוד בדרך ולא רק לקרוא עליה. לדעת להתמודד מתוך עוצמה גם בתקופות של ריפיון או חולשה. שנדע לאסוף את עצמנו מתוך לחצי החיים ותהפוכותיו.
דרכו של הלוחם ללמוד להכיר את כוחו הפנימי שלו, כמו גם של האחרים סביבו, מבלי לפול שולל אחר החזות החיצונית, להתגבר על הפחד שלעתים עוטף אותנו, לגבור על הפיתוי, לוותר בשל קשיים מזדמנים, ולא להרתע מפני השחיקה. לבחור בדרך של עצמאות שנובעת ממעשים של אימונים ממושכים שמוציאים מאיתנו את המיטב.

ירון בנימיני

דצמבר הגיע וסוף השנה מתקרב והולך. לחלק מאיתנו זה מעין זרז לסכם את ההחלטות שעשינו, להסיק מסקנות או אולי, פשוט להתבונן. לאחרים זה דווקא מסמל חופש והתחלות חדשות. כשאני חושב עלדצמבר אני חושב על כריסמס - קשר של חיבור עם הקהילה עם החברים והמשפחה, וחנוכה - חופש מדיכוי או דכאונות ואפילו נצחון הרוח על הגוף. נכון שזה נשמע מאד דרמטי, אפילו בומבסטי, אבל כשישבתי בשעות הקטנות של הלילה ולא יכלתי להרדם זה מה שעלה בראשי. אז כן, בלי שביקשתי המחשבות התגנבו לראשי. הכל היה שקט מאד מסביב ומפעם לפעם הפריעה נביחת כלב מרוחקת את השקט הכל כך "מעובה". אבל בתוכי חשתי גל גועש של אי שקט והמחשבות רחשו בי עד כדי כאב פיזי ממש. חשבתי על החופש שלי, כמה הוא באמת אמיתי. האם באמת ניתן לעשות מה שאנו רוצים ? הרגשתי כבול באמות המידה המקובלות. הרצון להיות נאהב, לקבל מחמאות. כמה נעים אך כמה כובל. כל פעם שאני רוצה לשנות תוכנית מקצועית, לגוון בנושאים לכיוון נושא חדש או להכניס גישה אחרת מזו הקיימת היום במכללה, אני מתלבט כל כך עד כי כבר אובד החשק הבוער להתחדש, לשכלל ולחוות זוית נוספת בהנאה מסוג אחר. כואב לאבד חברים על הדרך. חברים שההסתכלות שלהם על הדברים שונה משלי. חניכים שהתרגלו ל"מתכון מנצח" מהמורה המשוגע, ולא אוהבים את ה"הנחתה" שנפלה עליהם כגזירה משמיים. אבל אני מרגיש שאני חייב להיות אמיתי עם עצמי וללכת עם הלב. אני באמת מאמין בעוצמה שהשינוי יעניק להם. אני מרגיש לעיתים מעמסה כבדה להחליט בעצמי על הדברים אבל לרוב כשאני שואל, ותאמינו לי שאני שואל מסביב לא מעט אנשים, אני מקבל כל כך הרבה תשובות טובות אך שונות שבסוף אני חייב להחליט ואז שוב "הכדור" חוזר אליי.
למדתי שעדיף להיות "אתה"! כך אוכל לתת מעצמי את הכל ללא הסתייגויות או אי נעימות. לעיתים קרובות אני עושה פשרות בין רצוני ותחושותיי ובין רצונותיהם של האנשים סביבי, אכן זה חלק בלתי נפרד מהחיים, אך אני מרגיש שכאילו כיבו חלק מהאש שהיתה בי. יצירתיות באה מהרגשת חופש ומרצון לפרוץ למקומות שלא היינו בהם - להתנסות.

החגים עברו ואיתם גם הקיץ ותחילתה של השנה העברית הינה דווקא עונת הסתיו. רוח קרירה, רעננה מנשבת ובצידה משירים העצים את עליהם בצבעי זהב וכתום ועומדים בשלכת. הרוח הקרירה מעוררת בי תחושה של הבטחה לשינוי מרענן, להתחדשות, ואילו השלכת בצידה מזכירה לי שבכדי לעשות זאת לעיתים עלינו להשיל מעצמנו את הישן, את הקודם שחלף לו, ולפנות מקום לחדש.
למרות זאת, כשישבתי לי כך בשעת אחה"צ המאוחרות לאחר אימון מפרך (או לפחות כך חשתי בזמנו) וצפיתי בשקיעה, הרגשתי לאה, אולי אפילו מנומנם מעט. כשהרוח ציננה את גופי והבטתי בכדור האש הכתום-אדום עז ההולך ומתמעט, נכנסו לראשי מחשבות של נוסטלגיה, געגועים אפילו, לאותם האנשים ששנים לא פגשתי, לארועים שחוויתי.

הכל נראה באותו הרגע מושלם אך לאחר רגעים מועטים כשהשמש כבר שקעה, והחשכה ירדה מלבד פס בודד של ורוד עמוק על היער שהתבוננתי בו מהחצר הקדמית שלי, כמו התעוררתי מחלום רחוק וחשבתי - כמה קל לשקוע בעבר, לסגוד לו אפילו. אבל הנה הטבע מלמד אותנו שיש מחזוריות, צריך לצעוד הלאה לעונה הבאה. אמנות הקונג-פו לימדה אותי שהעבר חלף ואינו עוד ולכן הוא עבר, העתיד הוא הבטחה של אפשרויות וההווה - הוא נמצא כאן וניתן לפעול ולהתקדם עימו אל עבר העתיד.

חשוב שנגדיר באופן מדויק לאן פנינו מועדות. חשוב להיות ממוקדים, גמישים בבחירת הדרך שלנו מחד, אך נחושים מאידך לא לאבד את המטרה. אימונים, כן, אימונים ועוד אימונים שבשיגרה האפורה הם יביאו לנו יכולת למקד את המחשבה ולאסוף את הגוף העייף. הם יגבשו אותנו דרך התמדה בלתי נלאית גם בשגרה אפורה ויחדדו את נחישותנו, והעיקר, יעצבו אותנו בגופנו ורוחנו לעמידים וחזקים יותר.
אפשרו לעצמכם לצאת מתוך הקופסה וההרגלים הישנים בכדי למצוא משהו חדש שימלא אתכם בדרך אל המטרה שלכם ולא חשוב מהי. הקונג-פו נמצא בליבנו, במוחנו ובגופנו. אם נפתח את ליבנו ומוחנו נוכל להנות מהשינוי הנמצא כבר כאן סביבנו. אם נהיה מוכנים לוותר על האתמול - נוכל להנות כבר היום, בהווה, ולהגיע מוכנים טוב יותר אל יום המחר.

נתראה באימונים,

ירון

הנה הגיעה תקופת החגים, ועימה שנה חדשה הבאה עלינו לטובה. ראש השנה מסמל, בין היתר, גם מעין שער להתחלות חדשות, ואני, כמו רבים אחרים, מביט קדימה אל ארועים חדשים שבוודאי נחווה, מצבים חדשים שנתנסה בהם ובכלל שפע התמודדויות (לא תמיד קלות) שנתקל בהן.

בינינו, מנסיוני, אני כבר יודע שיתכן וארצה "להתחמק" מאותן התמודדויות. אולם, אני ממליץ שלא לעשות כן! התחלות חדשות אולי אינן מוכרות לנו ולפיכך מעט מעוררות חשש ופחדים, וכך אנו נוטים לאמץ אל ליבנו את המוכר והישן. אך דווקא הבחירה בחדש תאפשר לכולנו לחוות הכרות מחודשת של יכולתנו, להגדיר את עצמנו מחדש באמצעות הצלחה או כשלון, ולאפשר לנו "לגדול" מבפנים ו"להאיר" מבחוץ.

אני תמיד מזכיר לעצמי שעלינו ללמוד לעזוב את ההצמדות להרגלים ישנים. טוב, אולי, לא מכולם, אך בודאי יש לכל אחד מאיתנו איזה הרגל אחד או שניים שהיינו רוצים לשנות. אני יודע שכך זה אצלי בכל אופן. כמובן שתמיד יש את הגעגועים לעבר וההתרפקות עליו. לא שזה רע, בכלל לא. אך חשוב לדעת להמשיך קדימה ולפנות אצלנו מקום לחוויות והכרויות של דברים ומצבים חדשים. אלו יעשירו אותנו מאד ונוכל לצאת מחוזקים, כמו גם מלאי סיפוק וידע שבא מתוך ניסיון! והרי ככה זורמים החיים... אנו חווים חוויות, מתקדמים וצומחים, שערים נסגרים ואחרים נפתחים ופנינו קדימה.

הייתי רוצה לבקש במעמד זה שאני כותב אליכם, שבשעה שאתם עוברים את התהליכים והחוויות החדשות, עם כל הטוב והקושי שכרוך בדבר, הביטו לרגע הצידה. אתם לא לבד. יש החברים, משפחה, עמיתים וחבריכם לקבוצה ולעבודה ובסוף כן, גם המורה או היועץ, שנמצא שם בשבילכם! ניתן להתחזק ביחד! רק אל תשכחו שאנחנו שם גם בשביל האחר. אז תנו כתף ועזרו לאלו שלצידכם כשקצת קשה להם בהתמודדות ובמעבר אל הלא מוכר.

נתינה שכזו מעשירה ומרחיבה את ליבנו ועוזרת לנו לצעוד קדימה זקוף אל השנה החדשה ואל הלא נודע, בכיף וביטחון.

לסיכום, הייתי רוצה לשתף אתכם בקטע מכתבי אחד המשוררים האהובים עלי, ג'ובראן חליל ג'ובראן, כפי שכתב בספרו "הנביא" אודות הנתינה:

"ואז שאל איש מן העשירים:

ספר לנו על הנתינה.

ויען ויאמר:

אתה נותן אך מעט, עת תתן מרכושך

רק עת תתן מעצמך זוהי נתינת אמת...

יש הנותנים בשמחה והשמחה שכרם;

יש הנותנים בכאב ובצער ואלה מנת חלקם;

יש הנותנים בלא צער ובלא שמחה -

כשם שההדס בחיק העמק שופע ובשמו בכל -

מהם דובר אלוה

ובעיניהם שופע חיוכו על פני עולם.

טוב לתת למבקש

אך מוטב לתת בלא בקשה, מתוך הבנה.

רחבי הלב המחפשים את המקבל -

שמחתם בחפשם רבה משמחת הנתינה."

לסיום, ברצוני לאחל לכולנו שנה טובה, מלאת בריאות, אושר וסיפוק, ומברך אתכם שכל משאלות ליבכם יתגשמו לטובה בשנה זו.

ירון

בספרו של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, "הנביא", כתוב שכשביקש מאחד מן המורים "ספר לנו על ההוראה" אמר "אין איש שיגלה לכם דבר אשר אינו נח, ער למחצה, בשחר ידיעתכם. המורה, הפוסע בצללי המקדש בין חסידיו - לא מחכמתו ייתן, כי אם את אמונתו ואהבתו. אם אכן נבון הוא, לא ייצווכם את חכמתו, אך יכוון צעדיכם אל מפתן חכמתכם אתם."

בעיניי, הרצון ללמוד חייב באמת להגיע מתוך רצון אמיתי וכנה הפורץ ממרכז ה"אני", ותשוקה זו חייבת להמשיך לפעפע כמו מעיין מים זכים הנובע מההר. אם זה מפסיק ומתייבש, קשה להמשיך וללמוד. אך מה בנוגע לסיבות שמייבשות את "המעיין שלנו"? הן בד"כ רבות - תסכולים לאורך הדרך על שלא הגענו לתוצאות שציפינו להן, שיגרה, שעמום, תרגול אפרורי ועוד ועוד. בנוסף לכך קיימות גם גישות הגורסות שאנו בעצם לא יודעים הרבה ולפיכך עלינו להמשיך וללמוד.

לדעתי הגישה הנכונה היא מחד ההבנה כי אכן למדנו והתקדמנו ומצד שני לדעת ולהבין שיש יותר מרובד אחד ויותר מזוית ראיה אחת להסתכל על אותו החומר שלמדנו, ולכן לא חייבים ללמוד יותר פרטים ויותר חומרים. חשוב, בעיניי, להבין שניתן להוציא מאותו הנושא הנלמד יותר תועלת ולהתקדם רבות, אם רק נשכיל לנתחו מזווית נוספת ונפתח לנו רובד נוסף.

ידע חשוב שיהיה מעניין, אך גם רלוונטי. לכן, אישית, חשוב לי תמיד להדגים כיצד תפקוד של לחימה, תנועה וחשיבה "מקרין" על חיי היום-יום שלנו. כיצד הוא משפיע על ההחלטות שלנו בבחירת עבודה, מסלול אוניברסיטה, ואפילו, כן אפילו, בן-זוג. כך, גם אם מישהו מכם מוצא עצמו בקבוצה של מתחילים באיזה נושא שהוא חושב שהוא כבר מתקדם בו, ראוי שיבדוק מה עוד חסר לו, כי אני בטוח שיוכל לקבל זאת אם ישאל את השאלות הנכונות. למשל: אם למדת תנועה של סדרת לחימה חשוב שתחשוב כיצד תחושות הרגיעה וההרפיה יוצרות חיבור מערכתי של מספר תנועות לתפקוד ותחושות אחרות המעלות את המיקוד ומעלות את העוצמה. או כמו שנאמר בספר ה"טאו טה-צ'ינג", לדעת את אפס הידיעה (לחשוב שאיננו יודעים), זוהי המעלה הגבוהה ביותר. לא לדעת, אך לחשוב שאנו כן יודעים - זוהי מחלה.

שתהיה שנת לימודים פוריה ונעימה לכולנו!

שלכם,

ירון בנימיני

הקיץ הגיע ואיתו התחושה הבלתי מוגדרת של חופש, פריקת עול והתמכרות להנאות הקטנות המחכות וקורצות לנו "הנה אנו כבר כאן".
נסעתי להתאמן השבוע בקאנטרי, בבריכה שלנו בישוב, והוצפתי בהמולת הקהל, שלל צבעי בגדי-ים, התרוצצות הילדים, פרצי הצחוק, ליקוק הארטיקים והגלידות, המגבות שנפרשות על הקרקע והגופות השחומים שמתרפקים על ליטופי השמש.
לא נעים להודות, אבל כבר לא בא לי להתאמן. ומה אם אקח לי פסק זמן? גם לי מותר ליהנות מהחיים, והרי, כבר קיץ - זה אפילו מותר! לא שאני לא נהנה מהאימונים, שלא תבינו לא נכון, הרי יש לי 'שריטה' ממש עמוקה ואני עדיין אוהב אותם. אבל עכשיו מה שעבר לי בראש זה דווקא ההנאה מלא לעשות כלום! פשוט לנוח וליהנות בחברת אנשים שגם הם פשוט נחים, צוחקים ונהנים, וזה יכול להיות כל כך ממלא!
אז זרמתי עם התחושות שלי, לא התעקשתי, וכמו שאני יודע לייעץ לאחרים, הרשתי לעצמי להתרווח ולקבל מהתרופה של עצמי. אני חייב לומר לכם, בדיעבד, זה היה פשוט פנטסטי וגם לכם כדאי לנסות זאת!
ראשית, השלווה עם שמחת החיים שקיבלתי מרגע כל כך קסום, אם כי חולף, היא ענקית והתחושה גם פותחת את הלב. אני חייב להודות שהחשש שקינן בי שאולי זה יפגע, בכל זאת, ביכולת המקצועית חלף כמו רוח באימון הבא שלי ואפילו הרגשתי טוב יותר. התנועה והמיקוד הגיעו ללא מאמץ מיותר והרגשתי טוב. אז הקדשתי לנושא רגע נוסף של חשיבה ונזכרתי שגם על פי עיקרון "המו-שין" נאמר כי למעשה את היכולת משיגים ללא מאמץ, ללא תשוקה, "תן לעניין להסתדר מעצמו".
גם מורים אחרים הדגישו כי בכדי להתקדם חשוב לשנות את "טבע הלב", כלומר, לא רק פיתוח החשיבה אלא גם הרגש, השמחה, חוסר שיפוטיות, יכולת להסתגל ולזרום עם החיים. ועכשיו כשאני כותב זאת, אני בכלל חושב שאולי אני לא מסתכל על זה בעיניים הנכונות ? כי מי אומר שלהתקדם זו המטרה העיקרית ?
ההנאה מהדרך, ההתעשרות בידע, ההכרה ברגשות שמציפים אותך וביכולת לראות דברים מזווית אחרת בצבעים עזים יותר מכפי שראית בעבר, האם לא זה הגמול העיקרי? וכשחושבים על כך הרי מי שמקבל זאת ממילא גם מתקדם ומתפתח. זה בונוס שהוא מקבל ממילא על ההליכה בדרך. אז חשוב שהדרך לא תהיה יבשה, בואו לא נהיה "צנונים" או צוננים, אלא פשוט בני אדם שנהנים, צוחקים, מסרבים להיות שיפוטיים, שיודעים לעשות חיים וגם להתקדם בהם.

ירון בנימיני

נ.ב.

אני מצרף כאן מאמר שכתבתי על גמישות, גופנית ומנטלית כאחת, השפעתה על בריאותנו ויכולת ההתמודדות שלנו. לכל החבר'ה שתמיד תוהים ורוצים לדעת הסבר מפורט ומעמיק על כיצד לבצע את "הדרקון שעף על הקרקע" מומלץ בחום לקרוא.

בחיים כמו בחיים יש עליות וירידות. רק שלפעמים הירידות תלולות, לעיתים גם מפחידות ומה שבטוח - לא נעימות בכלל. אז יכול להיות שאיזה חכם אמר את המשפט, "אין חכם כבעל ניסיון", ואני לא אומר שהוא לא צודק. אבל, מי בכלל רוצה לטעום את "הסוג ההוא" - הנפילות של החיים, ולהתנסות בהם ?

מה לעשות שלרוב אנחנו לא קובעים את מה שהחיים מזמנים לנו, או אולי כן ? מה שבטוח זה שהתקופה שעברתי לאחרונה, ואני מדבר על תקופה לא קצרה, ובעצם היא לא כל כך "לאחרונה" לא היתה לי בתכנון, ובטח לא רציתי במודע לזמן אותה. אני מודע לכך ש"הדרך" והחכמים המודעים אומרים שחשוב להקשיב ל"שיעורים של החיים", אבל, עם יד על הלב, מי בכלל חושב על זה ? כשכל כך כואב, כשאתה מרגיש "מחוק", שבור מבפנים ?

לפני שנתיים וחצי אבי היה מאושפז במצב קריטי אחרי ניתוח של החלפת מסתם בליבו, במהלכו נכנס לתרדמת שבקושי יצא ממנה. בתוך התרוצצויות במסדרונות בתי החולים והתאוששות כואבת של אבא שהפך מאבא לאדם אחר שלא הכרתי, סיעודי, לא מדבר הרבה, ארועים מוחיים וכו'... דווקא אז אימי, ז"ל, מגלה שיש לה סרטן. סרט אימה בפני עצמו. סרט שרק הלך ונהיה יותר גרוע. ראיתי אותה הולכת ודועכת מאישה חזקה, מלאת חיוניות עם שיער שופע וצמה שהפכה לאגדה בפ"ת, לצל של אישה, ללא שיער וללא גוף של ממש, עור ועצמות, והאור בעיניים שדעך. אני ששנאתי, ועדיין מתעב, בתי חולים, נאלצתי לבלות ימים וחודשים בריצות עם שניהם שם. לראות את המראות, להריח את הריחות.

חלמתי על המרחבים שאני אוהב, על הטבע והחופש להנות מהם, מאימונים סדירים שחסרו לי. כנראה שמבלי לשים לב, עם כל העיסוקים וההתרוצצויות מסביב, לא הרגשתי שהפסקתי לאכול. הטבעתי את עצמי בעבודה, הדרכה והתנדבות בישוב, אולי כדי לשכוח. ואז... הגוף שלי אמר עצור. הסתבר שרזיתי ב 7 ק"ג למשקל מצחיק של 62 ק"ג, והנפש גם היא נפגעה כמובן כמו הגוף. אז מה נשאר באותם רגעים שאתה מביט, מבחינתי, מהצד השני של החיים ? לא הרבה מהחשיבות העצמית, בטח לא הרבה מהבטחון שאתה כל יכול. אפילו את התקווה מאבדים לרגע. הייאוש תוקף וקשה להמשיך...

את ההתאוששות שלי אני עשיתי באמצעות הלב ולא הראש. הסתכלתי מסביב וראיתי שאני לא לבד. אין אדם שנמצא במקום אם הוא לא רוצה להיות שם. יש את המשפחה, הילדים שלי, האישה, גיסותיי וכל שאר האנשים שהרעיפו עליי אהבה. יש את החברים, שהם לא פחות ממשפחה, שאם פותחים את הלב ומשתפים אותם, מוצאים שהם שם לידינו, מושיטים יד, עוטפים אותנו.

אני רוצה להודות גם לתלמידים שלי שהרעיפו עלי אהבה והושיטו כתף מבלי שאבקש דבר ופשוט היו שם בשבילי בתקופה ההיא. הרגשתי שמותר להיות חלש, כן, גם לבכות, גם לנוח, אפילו לבקש עזרה. להתחבר לרגשות שלי. משם אפשר להמשיך ולהתחבר לאהבה שמקיפה אותנו, שנמצאת בנו ולידנו. לשמוח! כן, לשמוח, וזו לא מילת גנאי. להנות מהדברים הקטנים בחיים, מארוחה טובה עם האישה או המשפחה, לשתות עם חבר, להנות מהפרטים הקטנים בשיעור אישי עם תלמיד. כן להנות מעוד נושא שמפתחים ומעוד כלי שלומדים להשתמש בו לחיים בצורה חדשה.

להרגיש את העושר של הידע. לא חייבים לחשוב על ההתקדמות כדבר עיקרי, למרות שאין בכך רע, אבל היום אני נהנה מהדרך עצמה, מהעושר של הגילוי והידע. מהמסרים שמגיעים אלינו, מתלמידים, מחברים וגם מעוד אדם שפגשתי באקראי.

אם רק נקשיב! אם רק נהנה ממה שמגיע לנו. אני מרגיש היום כיף להעניק, כי כיף לקבל חזרה פי כמה ולהנות מהאינטרקציה הנפלאה שהעולם מציע. היום אני מרגיש ששום דבר לא בטוח, הכל יכול להשתנות לכל כיוון. אולי בגלל זה אני בטוח שאפשר להמשיך הלאה... אם רק נרצה.

ירון בנימיני

שלום חברים וחניכים יקרים,

בשעה טובה אני שמח לכתוב את הרשומה הראשונה בבלוג החדש שלי, ולבשר שבית הספר שלנו מתחדש בשם, סמל ואתר אינטרנט חדש ועדכני שילווה אותנו מעתה.

הסמל החדש שנבחר מסמל נאמנה את סוג החומר הנלמד כיום, רמתו ואיכותו. השם שונה כך שיתאים לנושאים העדכניים הנלמדים. השם החדש, "מכללת ילון (דרקון המזרח)" נבחר כי דרקון מסמל תבונה ורגישות המשולבים בעוצמה פיזית, אנרגטית ורוחנית גם יחד. הוא מסמל את היכולת לחבר פרקטיקה וחזון, ועל פי אמונת הסינים - לגעת באדמה ולהגיע למחוזות השמיים. הוא ממלא את כל שלושת מימדי חיינו בשלמות הוליסטית (כפי שצורתו גם היא תלת מימדית) ומצביע על יכולת ביצוע הרמונית. כיוון מזרח מסמל התחדשות והעצמה של כל העצמות והיכולות הנ"ל. שם זה ניתן לי גם כשם מקצועי על ידי מוריי בסין, ולפיכך יש לו גם משמעות אישית הקושרת אותי ואתכם, חניכיי, התלמידים במכללה, למורים הסיניים הזקנים ולמורשת המקצועית שהנחילו לנו.

בהזדמנות זו, אני רוצה לדבר על דבר החשוב לי מאד - להנות מהדרך. אני מאמין ביכולתכם להשכיל מהלמידה והצעידה בדרך, אך יותר מכך, אני מאמין ביכולתכם להנות מהדרך. חשוב שנפתח את עצמנו, לא רק ברמה החשיבתית והמקצועית, אלא שגם נפתח את הלב זה אל זה, ונהנה מהדרך המשותפת שאנו עושים יחדיו. אנו יכולים ללמוד אחד מהשני, ואם גם נעשה זאת בהנאה, אז הרווח הוא כפול וכולו שלנו.

המורים הסיניים נוהגים לומר לשמור על החיוך הפנימי, כי זה יהפוך אותך לרגיש יותר, ובעקבות כך - יעיל יותר. נכון שבמערב זה נשמע קצת מוזר, שכן כאן אנו מחשיבים את הקשוח ליעיל, אך לא כך הדבר. כשאנו מפתחים רגישות לעצמנו, לאחר ולסביבתנו, אנו מגבירים את יעילותנו בהתמודדות. לכן, הסמל החדש הוא הדרקון, שכן דרך הרגישות שלו הוא עוצמתי ופועל בהתאמה והרמוניה.

אני מאמין שבעידן של היום, אנו יכולים לפרוץ את הגבולות האישיים שלנו ללא סבל. לא צריך עוד לסבול על מנת להתקדם. נהפוך הוא, ככל שנתמלא בחדווה ושמחה כך נהיה ערים יותר ליופי והאסתטיקה של החומר הנלמד ושל ההתרחשויות סביבנו. צריך לשקוד ולהתמיד, אך לווסת את המאמץ כך שנמשיך להתקדם בדרך בהנאה, שמחה ועם חיוך פנימי .

בברכת שבת שלום ומבורכת,

ודרך צלחה לכולנו.

ירון בנימיני

PR: wait... I: wait... L: wait... LD: wait... I: wait... wait... Rank: wait... Traffic: wait... Price: wait... C: wait...