מעבר לכתוב או לנאמר

חשוב להבין כי הפילוסופיה הטאואיסטית,, כפי שמוצגת בספר הדרך והסגולה או בשמו הסיני טאו טה צינג, גורסת כי עלינו לשאוף להגיע לשיווי משקל עם העולם; להרמוניה או התאמה נינוחה וזורמת המאפשרת לנו להשתלב במתרחש ללא חיכוך מיותר ומתוך תחושת שלווה. מאידך, המציאות לרוב טופחת על פנינו ואנו נאלצים להתמודד מול עימותים, שחלקם אמנם לא פיזיים אלא ורבליים או אחרים, כמו התמודדות על מקום עבודה, התמודדות על חזרה על ילדים בזמן גירושים חס וחלילה ועוד מקרים שכאלו. כמובן שלא חסרו גם מקרים של תקיפה פיזית ממש במהלך בילויים או אף בחופשה על שפת הים שהסתיימו בפגיעה ואף מוות.

לפיכך, עלינו לשאוף להשתלבות נעימה עם האחר, אך לא מתוך חולשה, אלא מתוך בחירה. באם מופר שיווי המשקל בקוסמוס ואנו מותקפים ללא יכולת לצאת ללא פגע, עלינו להגיב בצורה הולמת שתשיב את "שיווי המשקל" על כנו, ותאפשר לנו בכמה שפחות חיכוך, עומס ואנרגיה שלילית לצאת מההתרחשות המצערת במהירות האפשרית.

לא נבקש להכניע את המתקיף ואף לא להשפילו. יתרה מכך אין רצון אמיתי לפגוע בצורה מלאה בתוקף. האסטרטגיה המוצעת באה בכדי לאפשר לנו לסיים את העימות במהירות וללא "שפיכות דמים" מתמשכת שרק פוגעת בשני המתמודדים. אמת היא שכאשר צד אחד אינו מניח לתוקפנות והוא דבק בה גם לאחר שחווה תגובה מהמותקף, לעיתים אין ברירה אלא ליצור נטרול מלא ומושלם יותר כנגדו בכדי למנוע המשך איבוד אנרגיה מיותר מצד המותקף כמו גם מצד התוקף, ובכך גם למנוע ממנו הסלמה שבסופו של דבר תאלץ אותנו לתגובה קשה יותר ופוגעת בו עצמו.

לפיכך, אם נביט לרגע מכיוון זה, הרי שמוראלית, עלינו לדעת את אסטרטגיית הניצחון, לא בכדי להתגאות בניצחון או ליהנות מהשפלתו ותבוסתו של האחר, אלא בכדי שנוכל להמשיך בחיינו ללא פגע ובכדי לפתור החמרת סכסוך בצורה יעילה, שכן זו תמנע התדרדרות במצב ופגיעה בתוקפינו בצורה חמורה יותר. בכך אנו גם שומרים עליו מלחטוף חזרה פגיעה אנושה יותר כמו גם על עצמנו.

לפיכך, לדעתי, עלינו לדעת להתחזק ולא מתוך אגו ורצון לשלוט, כי אם מתוך אחריות לויסות ההתמודדות ולתוצאותיה. רק מתוך יכולת אמיתית להבין את תהליכי הלחימה או ההתמודדות נוכל לוותר במידת האפשר ללא פגע ונוכל גם לסיים איום ללא צורך באלימות מיותרת. רק מתוך ידע ועוצמה ניתן לנסות להגיע לניצחון ללא מנוצח. לפחות נוכל לנסות לתת לאחר תחושה שתאפשר לו להמשיך הלאה בלי רצון להתנקם.

אז בואו נלמד להתעצם מתוך בחירה, כי מגיע לנו, ובלבד שנסתכל על הדברים מתוך החיוב והטוב. נביט על כך ברצון לדעת להתמודד בהצלחה ולא להלחם בכוונת השמדה. והיות והדברים הללו לפחות תלויים בנו אין פסול לדעתי "להחכים" בכמה מהלכים אסטרטגיים של אחד האנשים החשובים בדורו דאז - סון טסו, בספרו "אמנות המלחמה" בבחינת מציאת האיזון - מתוך העוצמה ובכך אתה מסוגל לממש את חוסר הלחימה בתוך הלחימה.

ירון בנימיני

כשאני ממשיך להזכר בארועי עברי, היו לי חוויות רבות שהיו משונות לי אז, כאילו אינן מעולם זה. לעיתים הקושי שבהן השאיר חותם עמוק שסירב להטשטש עם חלוף הזמן, אך, ללא ספק, סיפקו אותן התנסויות מבוא למפגשים מרתקים וחדשים שהגיעו עקב כך לתוך חיי.

אני, כמו כל אחד מאיתנו, מתנהל בתוך חיים הארוגים מאירועים יוצאי דופן מחד ומשיגרה יומיומית מאידך. לרוב, הזכרונות החדים נוצרים באירועים המיוחדים העוברים עלינו, ככל הנראה מאחר וההתרגשות היא רבה, כמו גם המאמץ, והחוויה נחרטת, לטוב או לרע. על אף זאת, ברצוני להקדיש את תשומת הלב דווקא לשיגרה האפרורית ולמסע הארוך והמייגע של היום יום אותו אנו חווים. הלימודים לתואר, סטאג' בדרך להשגת עבודה מובטחת, התמודדות בעבודה וכן אימונים לאורך השנה הם מקצת הדוגמאות. כמה מאיתנו חשים עייפות גדולה מכדי להמשיך? כמה רוצים לראות כבר את הסוף? לחוות התחלה חדשה? דווקא ההתמדה ללא ריגושים ראויה לציון ודורשת תעצומות נפש גדולות.
אני סבור שראוי לתת מקום של כבוד לפיתוח היכולת לסיים תהליכים, ועוד יותר, להתמיד בתהליכים שמהם נוכל לצאת למקום אחר, מפותח ומהנה יותר. דווקא הדרך האפרורית והשגרתית נדרשת, לעיתים, לא פחות מהאירועים הדרמטיים, כדי לפתח בנו את הבשלות, ההבנה והרגישות לפרטים הקטנים החבויים בחיים, ולהנות מראייה עמוקה יותר של הנמצא ומתרחש סביבנו ברגעים הכל כך רגילים. בכדי למצוא את החדש בישן, בכדי למצוא מקום חדש בשיגרה המוכרת, עלינו ראשית לרצות ולחפש, אולם ישנים מספר תהליכים מנטליים שאשמח להמליץ לכם עליהם אשר עשויים לעזור מעט בהעצמה האישית שלכם.
ראשית, ההגעה למקום המקודש האישי. לכל אדם ישנו מקום מקודש משלו, מקום פנימי ופרטי שאיש אחר אינו יכול להגיע אליו. זהו "המקום הבטוח" של כל אחד מאיתנו ויש המכנים אותו ה"וואל" - המקום השקט. במקום זה הינך שלם ומקבל את עצמך כפי שאתה, על מגרעותיך ומעלותיך, וזהו גם מושב עוצמתך האמיתית. תבונת ה"אני הפנימי" במקום זה הינה מלאה וצעיף אי-הוודאות של "מי אני ומה אני" דק הוא ביותר שם. חשוב שנקבל את הוויתנו כפי שהיא ואז גם נוכל לשקוט בשלווה שהיא מלאת עוצמה. מתוך התבונה הפנימית נוכל ליצור אוירה רוחנית רבת עוצמה, ומתוך אותו מקום שקט בתוך עצמינו, נוכל לפתוח נתיב של כוח ועוצמת רצון לעשייה מציאותית שתממש את מחשבתינו/רצוננו, הלכה למעשה.
שנית, עלינו להשתמש באנרגיה שלנו בכדי לשאוב כוח להמשיך גם כשאנחנו מותשים, מדוכאים או משועממים בהולכנו בדרך ארוכה, שלפעמים יכולה להיות גם מתסכלת. ומהי אנרגיה? לדעתי, אנרגיה היא הכל. אם להגדיר זאת במונחים פשוטים ביותר, כלליים ומקלים על תפיסת המושג, האנרגיה עשויה מולקולות הרוטטות במהירויות שונות ומשמשת ככוח לבצע עבודה. בתוך גופנו הפיזי קיימים (גם לפי התורות הרוחניות השונות) גופים אחרים המכונים הגוף האסטרלי, האתרי או הרוחני. ההבדל הגדול ביניהם הוא שהמולקולות בגוף המוצק רוטטות בקצב איטי הרבה יותר מאלו שבגוף האתרי או הרוחני. היות ובני אדם מורכבים מתת-מודע ומודע הרי שביכולתינו לקלוט רשמים מנטליים מהעולם הרוחני שבנו וסביבנו באמצעות התודעה המורחבת (עליה הרחבתי בספרי "האדם שהפך לדרקון" אשר יראה אור בקרוב), "תודעת על" כפי שחלק אוהבים לכנותה. ההתכווננות המנטלית מתפתחת באימוני הצ'ן, הצ'י קונג או הטאי צ'י, והקשר לאנרגיה מוסבר גם במאמרי "אבני דרך בהכוונת אנרגיה".

פיתוח רגישות גבוהה יותר נדרשת בשל ההרכב שהזכרנו ולפיכך פיתוח ההכרה באמצעות עבודה מנטלית כגון צ'ן או צ'י קונג ייפתח נושא זה ואת האנרגיה החיונית לביצוע הדברים. זוהי עבודה שהיא מעבר לעבודה לוגית או היגיונית ולעיתים דורשת מאיתנו יותר פתיחות ואמונה ביכולתינו וביכולת עולם "לסדר" את הדברים לטובה. אם תפתחו את ליבכם ולא רק את אזניכם "לשמוע", תוכלו לחוש באפשרויות החדשות שנמצאות בכל תהליך ובדרך תוכלו לשלוף מתוך השיגרה רעיונות ותחושות חדשות. תוכלו להנות יותר, להפיק יותר ולצאת מתוך דרך משעממת ומייאשת כביכול למקום חדש, להתרגש מחדש מהמובן מאליו ולמצוא עומק במקום שבו חשבתם שנמצאת "רדידות מעצבנת". המטרה היא למצוא את עצמך מחדש דרך השגרה, דרך התחושה שנוצרת באקט היומיומי (פחות דגש על האקט עצמו ודגש רב יותר על התחושה בעת ביצוע האקט).

בספר שאני כה אוהב לצטט, המדריך ללוחם האור, כתוב: "הלוחם יודע שמידי פעם נעצר הקרב ובשקט של שדה המערכה הוא מקשיב לפעימות ליבו. הוא עורך את מאזן חייו, לומד שהלב שבע ושהאמונה מלהיבה את הנשמה. הוא יודע שהתחזוקה חשובה לא פחות מהפעולה! תמיד עשוי להיות דבר מה חסר, והלוחם מנצל את רגעי ההפוגה המתמשכת כדי להצטייד טוב יותר."

אז אם "נגמר לכם הסוס", קשה לכם להמשיך ואתם חושבים להפסיק במה שהתחלתם בו, זיכרו את האמור לעיל ואת שאמרו החכמים הסיניים על ספר הדרך והסגולה (ספר הטאו): "דרך שאורכה אלף מילין, ראשיתה במקום בו נחה כרגע כף רגלך... כל הדברים הגדולים מתחילים בקטנים וכל הדברים הקשים מתחילים בקלים. אי לכך, נזהר החכמם מן הקל ומשום כך אין הוא יודע קשיים."

ירון בנימיני

לימוד בלתי אמצעי: לספוג ולהכיל באמצעות המדיטציה שבלימוד

שבת, השמש רק מתחילה לעלות באופק, מפיצה אור חיוור, אדמומי. נדמה כי העולם ישן. דממה שורה על הכל מלבד קולות בודדים של ינשוף וקולות ציוץ עדינים של ציפורים בודדות שבדיוק הקצו משנתן. עמדתי בתוך ערפל סמיך ועמוק שעטף את הכל סביבי בשמיכה לבנה, ובלע גם אותי במראות של "עולם רפאים". כמתוך הרגל התחלתי באימון הבוקר שלי. מלבד צל ההרים, שנראה ככתמים כהים על רקע הערפל הזוחל סביבי, לא ראיתי דבר. חושיי התחדדו ויכולתי להרגיש את הטבע סביבי כשהרחבתי את תודעתי החוצה מעבר לגופי, מעבר לתנועה והלאה אל הריחות של השיחים והצמחייה, ריחות האדמה, הצלילים של חיות שהתעוררו, הרוח המנשבת בעלי העצים ותחושת הקרירות על גופי כשהיא מלטפת אותו. התנועות קלחו מתוכי בזרימה איטית ויציבה, כמעיין נובע. לא חשבתי על דבר. מתוך התנאים הללו, יכולתי להתנתק ממחשבות, ולתת לתחושות לפתוח את החוויה לממדים אחרים, אלה שמעבר למילים ומעבר להגדרה ברורה. לשחרר את המוח ולפתוח את החושים האחרים.
לעיתים קשה, או שכלל אין אנו יכולים להגדיר את שהתרחש או להבין זאת, אך למרות זאת אכן התרחשו דברים, בנו וסביבנו. השמש מעל האדמה בתחילת היום מסמלת במונחים הסיניים השפעה גוברת והתקדמות קלה. כשהערפל והשקט סובב ומפעיל את אנרגטיקת הקוסמוס, נוצרת פעילות רגועה, סבילה, נענית וחופשייה. וכך גם אם נבצר מאיתנו לחשוב, ואולי דווקא בשל כך, אנו חווים העצמה אישית חובקת ורחבה כפי שאני חוויתי באימון זה באותו "בוקר מיסטי" שניסיתי לתאר ולהעביר את תחושותיו.
לעתים, בכדי להתקדם, עלינו לעזוב את הרצון לשלוט בכל ניואנס, בכל תנועה או פעילות שלנו. אל לנו להתייחס לרווח או להפסד. הנפש, כמו המוח, לומדים גם בלי שנרצה ללמוד, ולפיכך כדאי לתת לעצמנו לחוש בלי לעבד את הנתונים בהגיון הצרוף. לתת לחושים לפעול וליצירתיות לפרוץ. הסכמתנו להאמין בעצמנו, גם ללא שליטה לכאורה, מבטיחה את ההרמוניה ובדרך כלל מעלה את המודעות לפעולותינו הקטנות ביותר, בלא תכנון מראש. ההיגיון הצרוף מפספס לעיתים את התמונה הכוללת, ובהמשך הדרך אינו מאפשר להתאים את פעולותינו למכלול הנסיבות המשתנות לאורך הדרך. לפיכך, אינני ממליץ להשליך את ההיגיון או את החשיבה המודעת, אך לשלבם עם כלים נוספים, בלתי אמצעיים, שנובעים מתוך תחושות, רגשות, ולאזן ביניהם.
על כך כתב המשורר ח'ליל ג'ובראן, כשאמר על ההיגיון והתשוקה: "נפשך שדה קרב היא. שם יקדשו ההיגיון והשיפוט מלחמה על התשוקה והיצר. לו אהיה משכין שלום בנפשך להשיק הקטבים... ההיגיון והתשוקה הגה ומפרש הם לספינת נשמתך... ההיגיון כי ישלוט לבדו - יגביל, ויצר ותשוקה כי לא תרוסן - כשלהבת תבער עד כלות. בין הגבעות בשבתך בצל הצפצפה הלבנה נושם את שלוותם העמוקה אל השדות הנרחבים תן אז ללבבך ויאמר בהיגיון ישלוו אלוה... ובתשוקה ינוע אל. ואתה שהנך נשימה מרוח האלוהים... גם את תשלוו בהיגיון ותנוע בתשוקה."
על פי חכמת הזן בפרק עץ אלון בגן, מתוארת היכולת לזכות בהארה בצורה הבאה:
"לא הכל יתואר במילים.
דבר הלב לא יוכל להימסר במילים.
אם יבין אדם את המילים
הבנה מילולית,
סופו שהולך לאיבוד.
אם ינסה להסביר במילים
לא יזכה בהארה
בחייו אלה."
לכן אם נרצה להבין יותר, להתקדם, להרחיב ולהעשיר את עצמנו בידע, חשוב שנזכור לא רק להיאחז במילים ולא רק ללמוד מהסברים. כשאנו מתאמנים, עושים הלכה למעשה את הדרך באמצעות ביצוע ממשי, גם אז חשוב שניתן לעצמנו מקום להרגיש, לטעום בלי שיפוט או החלטה של היגיון והיה זה אריסטו לדעתי שאמר "סימן לאדם גדול כאשר הוא מסוגל לחקור מחשבה על אף שאינה מקובלת עליו". לתת לדברים לשקוע מתוך התנסות, מבלי לנסות לזכור אותם בפרטי פרטים, כי ממילא החוויה תמלא אותנו ותשקע בנו, ואנו נלמד גם אם לא נבין שלמדנו. מתוך התמסרות להרגשה ולחוויה שעוברת עלינו נוכל להכיל יותר, להשתנות ולהתקדם.
וכדברי הטאו טה צ'ינג, ספר הדרך והסגולה: "התוכל להשקיע הכרתך בהתבוננות רצופה - ודבר לא יסיחנה ? התוכל לווסת נשימך - עד היותך רך וגמיש כתינוק ? התוכל לרדת למהותו של הלא נודע ולהיות משוחרר...? התוכל לזכות בהארה ולחדור לעומקם של דברים ללא ידע?"

שלכם,

ירון בנימיני

לעתים, אנו צריכים לאבד משהו בשביל לדעת שהוא חשוב לנו. אני אישית ידעתי שזה חשוב, אלא שלא הבנתי כי כבר איבדתי הרבה ממנו. נראה לי שרבים מאיתנו (או לפחות אני יכול להעיד על עצמי) מחפשים שנים רבות את התכונות שחינכו אותנו להעריך ולחפש בעצמנו. תכונות כמו "העצמה אישית", נחישות, עוצמה, כוח רצון וכיו"ב. שלא תבינו אותי לא נכון, אינני חושב שאלו מילים מגונות, נהפוך הוא. אלו ערכים ותכונות אופי שעוזרות להגיע להגשמה עצמית של האדם, אלא שחשוב לזכור שהן לא היחידות, ואולי אפילו לא העיקריות, המסוגלות לעשות זאת.
כשבחרתי חיים של לוחם, בחרתי דרך של שיפור באמצעות התמודדות. הדרך של עמידה בעומסי החיים ובשיפור יכולת ההתמדה מול כל אלה. לעתים קרובות בצעירותי, ואולי משום שהייתי אטום משהו, גם המשכתי קדימה מבלי משים לכל השריטות והצלקות שהותירה בי דרך זו. היום, ממרחק של זמן והתבוננות (ועם שערות לבנות), אני מרגיש כי ניתן להעריך גם תכונות אופי קצת פחות פופולאריות, כמו חולשה וויתור. כן, מי שזוכר את הבלוג בו שיתפתי אתכם בתקופה לא קלה שעברה עליי, זוכר בוודאי שניתן להתפתח גם מתוך תכונות אלו. החולשה שכולנו לעיתים חשים, העייפות הנפשית או תחושת פגיעה וכאב שאנו חווים לעתים ושמושכות אותנו להתכנס ולהסתגר, הן אלו שיכולות דווקא לפתוח בנו את הרגישות ולהוביל לחוסר כוחניות, להסתגלות ולקבלת ה"אני" כמו שהוא – בלי "פוזות", בלי תארים וללא כל "ההלבשה החיצונית" שכולנו עלולים לחטוא בה.
אז בחזרה להתחלה... פתאום הרגשתי שאולי איבדתי בכל "ריצת האמוק" הזו הרבה מהרגישות שלי, וגם הבנתי כי ניתן, אם פשוט מחליטים, למצוא אותה, ובגדול. אז בשבילי זה התבטא דווקא במעשים הקטנים והפחות מעניינים שבשגרת החולין. למשל, כמו הפעם שצלצל הטלפון ביום שבת וקולו של חבר שלא התראתי עמו כבר זמן רב נשמע מעברו השני של הקו, מבקש שנפגש – התרגשתי. ניכר שעבר עליו הרבה, ולאו דווקא דברים שמחים. יכולתי להרגיש את הבדידות שבקולו. הוא ביקש שנפגש בקרוב, "נדבר קצת, אם אפשר," הוא אמר. החלטתי שאם התקשר לאחר זמן כה רב, זה ודאי חשוב לו ונענתי להזמנתו. קבענו להיפגש בעוד יומיים, אבל בדיעבד זה לא הסתדר והוא אמר כי יתקשר שוב בכדי לקבוע מועד אחר.
עברו ימים אך הוא לא התקשר, עד שלפתע, בשעות הקטנות של הלילה, לקראת סוף השבוע, הוא התקשר. השעה היתה ארבע וחצי לפנות בוקר ואני זוכר את הקושי והכבדות בגופי כשקמתי מהמיטה, מגייס את כל כוח רצוני בכדי לא להתהפך ולכסות את ראשי בשמיכת הפוך. חברי ביקש ממני לאסוף אותו עכשיו ולדבר. ברגעים כאלו, כשכל כולך רוצה מאד משהו אחד, ואתה נדרש לגייס את כל ההחלטיות שלך עבור אחר, באותו הרגע להרגיש דווקא אותו, ולחשוב על האחר ולא על עצמך, ולא כי זה הכרחי אלא רק משום שהוא ביקש זאת וזה חשוב לו – זוהי רגישות בשבילי.
רגישות בשבילי היא גם היכולת להתגבר על הצער בלהגיד, למישהו שאכפת לך ממנו, את המילה לא! פשוט כי אתה יודע שלא תוכל לעמוד בהבטחה אם תיעתר לו. רגישות בשבילי זה לחוות את הצער של האחר בלי לומר מילה; זה לדעת לחבק עם כל הנשמה וזה לדעת לתת לשני את ה"קרדיט" שהוא מרגיש אותך, לפחות כמו שאתה מרגיש אותו (וגם אם הוא לא, מה זה משנה?); לתת לעצמך להיפתח אל בן זוגך, לחבר טוב, או בכלל לאנשים שאנו פוגשים על הדרך – זוהי בשבילי רגישות.
ואולי אם נחפש את "הדברים הקטנים", הסמויים והפחות פופולאריים, נוכל להכיל "מלוא החופן" אושר שנוצר בחובו גם את העושר, הבריאות וההגשמה האישית. נזכור כי לעתים עזרה לזולת זה בדיוק המעשה שעוזר לנו לעשות עוד צעד קטן כדי לחוות חיים מלאי סיפוק והנאה, אשר כולנו רוצים.

חג אביב שמח!

ירון בנימיני

הסיפור מראה לנו שאם נפעל מהסיבות הנכונות, אך לאו דווקא האנוכיות, תמיד נמצא דרך לגבור על המכשולים שבדרכנו, אלא שמוטב שנבחר ב"דרך הנכונה", כזו שתביא אותנו בשלום ובבטחון למחוז חפצינו. ולמרות שהמונח "דרך נכונה" זו אולי מילה גדולה ויומרנית מידי לדרך שיתכן שאינה קיימת, חשוב גם לזכור שאיננו מחפשים את הוודאיות כי אם את הדרך הנפרשת לפנינו, בלב כל אחד מאיתנו, כמשאלת לב הממתינה להתממש.

לפני מספר ימים בדרכי הביתה לאחר ערב של אימונים, צלצל הטלפון. זה היה חניך שרצה עצה בנוגע לאפשרויות ההתמודדות שלו עם לחץ בעבודה ועיסוקיו האחרים. נזכרתי בחניכה אחרת ששאלה אותי שאלה דומה. מה הן הדרכים הנכונות ליצור אווירה נעימה במשפחה מול חוסר הזמן, אשר נובע מעבודה ובוס קשוח שרוצה יותר הספק, ממטלות הבית וכדומה. לא שאני מתיימר להחזיק בפתרון האידיאלי או האופטימלי, אך אין ספק ש"הדרך" מאפשרת לנו גם תובנות וגם יכולות לבצע את אותן התובנות (גם אם לא באופן מושלם).

צריך לזכור שדרך הלוחם אינה בלחימה, אלא בהתמודדות. התמודדות הרמונית. כלומר, כזו שאינה מתנגשת, מתעקשת וכופה. אנו העוסקים בכך חווינו זאת לא פעם. לדעת להתכופף כמו הדשא תחת הרוח השוברת, זו אחת התכונות שאנו מפתחים באמצעות האימון. אין ספק שאדם שלומד את הלחימה הופך ליעיל פיזית ואפילו קטלני בסופו של יום, אך זוהי לא המטרה העיקרית שלשמה מגיע הלוחם ללמוד, או יותר נכון, אינה המטרה אשר בגללה נשאר ללמוד, לאחר שהגיע. האדם המתאמן לומד באמצעות דרכו של הלוחם למצוא את האור בליבו ובתודעתו. להקשיב לצליל הלב ולבנות את אופיו באמצעות הסבלנות שבאימונים מתמשכים, באמצעות האיפוק שהוא נדרש לו בקרבות שהוא מבצע, בשליטה העצמית שהוא מפתח בתרגילים השונים, בהשתלבות עם תנועת היריב כשהוא לומד לזרוק את הכעס והתסכול החוצה מנפשו. זוהי דרך הלוחם! דרכו של אדם שלומד, ולא רק בתיאוריה, אלא בזיעה ומאמץ של ביצוע והליכה ממשית בדרך, כיצד לקבל את כשלונותיו מבלי שתחושת התבוסה תמוטט אותו. כזה שיידע להזין עצמו בתקווה דווקא כשהוא נמצא ברגעי עצב או חולשה.

בספרו של פאולו קואלו, "המדריך ללוחם האור", הוא כותב: "אומר המורה ללוחם, בראותו שהוא מדוכא: "אינך מה שנדמה ברגעי העצב. אתה הרבה יותר מזה. בזמן שרבים כבר עזבו - בשל סיבות נשגבות מבינתנו - אתה עדיין כאן. מדוע אלוהים לקח אנשים כה מופלאים והשאיר אותך ? ברגע זה מליוני אנשים כבר ויתרו. הם אינם נפגעים, הם אינם בוכים, הם אינם עושים דבר, רק מחכים שהזמן יחלוף. הם איבדו את היכולת להגיב. אתה, לעומת זאת, עצוב. הדבר מוכיח שנשמתך עדיין חיה."
אני מרגיש שהלוחם האמיתי איש שלום הוא, שלומד, כדברי הסופר, להגיב נכון, לחיות באינטרקציה עם סביבתו במהלך ההתמודדות עם האספקטים השונים של הלחימה, לא להתנגד אלא להצטרף, תוך שהוא לומד על פגמיו ומגבלותיו שלו. בכל אלו הוא שומר על חוש ההומור, גם ברגעי משבר. אני מאמין שבסופו של דבר העולם יתאמץ לעזור לנו אפילו אם לעיתים אנו מרגישים ההפך מכך. ותרשו לי לסיים בקטע נוסף מתוך אותו ספר שמשקף את רוח הלוחם.
"לוחם האור קורא בתשומת לב את המסר של נשמת העולם: שא בזכרונך לשארית ימיך את הדברים הטובים שצצו ועלו מתוך הקשיים. הללו ישמשו הוכחה ליכולתך ויטעו בך אמון למול כל מכשול." אז לאלה מבינינו שנרתעו מדרך הלוחם אני אומר: בואו לחוות דווקא את שחרור הרוח ואימון הנפש באמצעות הגוף. אל תחששו להיות יעילים או חזקים, כי חזק זה לא אלים, וקטלני זוהי אפשרות שעשויה גם להציל חיים בעת הצורך. האחריות היא עלינו כמו גם על הבחירה שנמצאת בנו ובפנימיותינו, ומה שנעשה עם היכולות שצברנו תלוי רק בנו. הדרך, כמו שהבנתם, היא מאוזנת, שקולה ומעודדת לגישה חיובית וסבלנית וחשוב שנדע לפתח את עצמנו לצעוד בדרך ולא רק לקרוא עליה. לדעת להתמודד מתוך עוצמה גם בתקופות של ריפיון או חולשה. שנדע לאסוף את עצמנו מתוך לחצי החיים ותהפוכותיו.
דרכו של הלוחם ללמוד להכיר את כוחו הפנימי שלו, כמו גם של האחרים סביבו, מבלי לפול שולל אחר החזות החיצונית, להתגבר על הפחד שלעתים עוטף אותנו, לגבור על הפיתוי, לוותר בשל קשיים מזדמנים, ולא להרתע מפני השחיקה. לבחור בדרך של עצמאות שנובעת ממעשים של אימונים ממושכים שמוציאים מאיתנו את המיטב.

ירון בנימיני

דצמבר הגיע וסוף השנה מתקרב והולך. לחלק מאיתנו זה מעין זרז לסכם את ההחלטות שעשינו, להסיק מסקנות או אולי, פשוט להתבונן. לאחרים זה דווקא מסמל חופש והתחלות חדשות. כשאני חושב עלדצמבר אני חושב על כריסמס - קשר של חיבור עם הקהילה עם החברים והמשפחה, וחנוכה - חופש מדיכוי או דכאונות ואפילו נצחון הרוח על הגוף. נכון שזה נשמע מאד דרמטי, אפילו בומבסטי, אבל כשישבתי בשעות הקטנות של הלילה ולא יכלתי להרדם זה מה שעלה בראשי. אז כן, בלי שביקשתי המחשבות התגנבו לראשי. הכל היה שקט מאד מסביב ומפעם לפעם הפריעה נביחת כלב מרוחקת את השקט הכל כך "מעובה". אבל בתוכי חשתי גל גועש של אי שקט והמחשבות רחשו בי עד כדי כאב פיזי ממש. חשבתי על החופש שלי, כמה הוא באמת אמיתי. האם באמת ניתן לעשות מה שאנו רוצים ? הרגשתי כבול באמות המידה המקובלות. הרצון להיות נאהב, לקבל מחמאות. כמה נעים אך כמה כובל. כל פעם שאני רוצה לשנות תוכנית מקצועית, לגוון בנושאים לכיוון נושא חדש או להכניס גישה אחרת מזו הקיימת היום במכללה, אני מתלבט כל כך עד כי כבר אובד החשק הבוער להתחדש, לשכלל ולחוות זוית נוספת בהנאה מסוג אחר. כואב לאבד חברים על הדרך. חברים שההסתכלות שלהם על הדברים שונה משלי. חניכים שהתרגלו ל"מתכון מנצח" מהמורה המשוגע, ולא אוהבים את ה"הנחתה" שנפלה עליהם כגזירה משמיים. אבל אני מרגיש שאני חייב להיות אמיתי עם עצמי וללכת עם הלב. אני באמת מאמין בעוצמה שהשינוי יעניק להם. אני מרגיש לעיתים מעמסה כבדה להחליט בעצמי על הדברים אבל לרוב כשאני שואל, ותאמינו לי שאני שואל מסביב לא מעט אנשים, אני מקבל כל כך הרבה תשובות טובות אך שונות שבסוף אני חייב להחליט ואז שוב "הכדור" חוזר אליי.
למדתי שעדיף להיות "אתה"! כך אוכל לתת מעצמי את הכל ללא הסתייגויות או אי נעימות. לעיתים קרובות אני עושה פשרות בין רצוני ותחושותיי ובין רצונותיהם של האנשים סביבי, אכן זה חלק בלתי נפרד מהחיים, אך אני מרגיש שכאילו כיבו חלק מהאש שהיתה בי. יצירתיות באה מהרגשת חופש ומרצון לפרוץ למקומות שלא היינו בהם - להתנסות.

החגים עברו ואיתם גם הקיץ ותחילתה של השנה העברית הינה דווקא עונת הסתיו. רוח קרירה, רעננה מנשבת ובצידה משירים העצים את עליהם בצבעי זהב וכתום ועומדים בשלכת. הרוח הקרירה מעוררת בי תחושה של הבטחה לשינוי מרענן, להתחדשות, ואילו השלכת בצידה מזכירה לי שבכדי לעשות זאת לעיתים עלינו להשיל מעצמנו את הישן, את הקודם שחלף לו, ולפנות מקום לחדש.
למרות זאת, כשישבתי לי כך בשעת אחה"צ המאוחרות לאחר אימון מפרך (או לפחות כך חשתי בזמנו) וצפיתי בשקיעה, הרגשתי לאה, אולי אפילו מנומנם מעט. כשהרוח ציננה את גופי והבטתי בכדור האש הכתום-אדום עז ההולך ומתמעט, נכנסו לראשי מחשבות של נוסטלגיה, געגועים אפילו, לאותם האנשים ששנים לא פגשתי, לארועים שחוויתי.

הכל נראה באותו הרגע מושלם אך לאחר רגעים מועטים כשהשמש כבר שקעה, והחשכה ירדה מלבד פס בודד של ורוד עמוק על היער שהתבוננתי בו מהחצר הקדמית שלי, כמו התעוררתי מחלום רחוק וחשבתי - כמה קל לשקוע בעבר, לסגוד לו אפילו. אבל הנה הטבע מלמד אותנו שיש מחזוריות, צריך לצעוד הלאה לעונה הבאה. אמנות הקונג-פו לימדה אותי שהעבר חלף ואינו עוד ולכן הוא עבר, העתיד הוא הבטחה של אפשרויות וההווה - הוא נמצא כאן וניתן לפעול ולהתקדם עימו אל עבר העתיד.

חשוב שנגדיר באופן מדויק לאן פנינו מועדות. חשוב להיות ממוקדים, גמישים בבחירת הדרך שלנו מחד, אך נחושים מאידך לא לאבד את המטרה. אימונים, כן, אימונים ועוד אימונים שבשיגרה האפורה הם יביאו לנו יכולת למקד את המחשבה ולאסוף את הגוף העייף. הם יגבשו אותנו דרך התמדה בלתי נלאית גם בשגרה אפורה ויחדדו את נחישותנו, והעיקר, יעצבו אותנו בגופנו ורוחנו לעמידים וחזקים יותר.
אפשרו לעצמכם לצאת מתוך הקופסה וההרגלים הישנים בכדי למצוא משהו חדש שימלא אתכם בדרך אל המטרה שלכם ולא חשוב מהי. הקונג-פו נמצא בליבנו, במוחנו ובגופנו. אם נפתח את ליבנו ומוחנו נוכל להנות מהשינוי הנמצא כבר כאן סביבנו. אם נהיה מוכנים לוותר על האתמול - נוכל להנות כבר היום, בהווה, ולהגיע מוכנים טוב יותר אל יום המחר.

נתראה באימונים,

ירון

הנה הגיעה תקופת החגים, ועימה שנה חדשה הבאה עלינו לטובה. ראש השנה מסמל, בין היתר, גם מעין שער להתחלות חדשות, ואני, כמו רבים אחרים, מביט קדימה אל ארועים חדשים שבוודאי נחווה, מצבים חדשים שנתנסה בהם ובכלל שפע התמודדויות (לא תמיד קלות) שנתקל בהן.

בינינו, מנסיוני, אני כבר יודע שיתכן וארצה "להתחמק" מאותן התמודדויות. אולם, אני ממליץ שלא לעשות כן! התחלות חדשות אולי אינן מוכרות לנו ולפיכך מעט מעוררות חשש ופחדים, וכך אנו נוטים לאמץ אל ליבנו את המוכר והישן. אך דווקא הבחירה בחדש תאפשר לכולנו לחוות הכרות מחודשת של יכולתנו, להגדיר את עצמנו מחדש באמצעות הצלחה או כשלון, ולאפשר לנו "לגדול" מבפנים ו"להאיר" מבחוץ.

אני תמיד מזכיר לעצמי שעלינו ללמוד לעזוב את ההצמדות להרגלים ישנים. טוב, אולי, לא מכולם, אך בודאי יש לכל אחד מאיתנו איזה הרגל אחד או שניים שהיינו רוצים לשנות. אני יודע שכך זה אצלי בכל אופן. כמובן שתמיד יש את הגעגועים לעבר וההתרפקות עליו. לא שזה רע, בכלל לא. אך חשוב לדעת להמשיך קדימה ולפנות אצלנו מקום לחוויות והכרויות של דברים ומצבים חדשים. אלו יעשירו אותנו מאד ונוכל לצאת מחוזקים, כמו גם מלאי סיפוק וידע שבא מתוך ניסיון! והרי ככה זורמים החיים... אנו חווים חוויות, מתקדמים וצומחים, שערים נסגרים ואחרים נפתחים ופנינו קדימה.

הייתי רוצה לבקש במעמד זה שאני כותב אליכם, שבשעה שאתם עוברים את התהליכים והחוויות החדשות, עם כל הטוב והקושי שכרוך בדבר, הביטו לרגע הצידה. אתם לא לבד. יש החברים, משפחה, עמיתים וחבריכם לקבוצה ולעבודה ובסוף כן, גם המורה או היועץ, שנמצא שם בשבילכם! ניתן להתחזק ביחד! רק אל תשכחו שאנחנו שם גם בשביל האחר. אז תנו כתף ועזרו לאלו שלצידכם כשקצת קשה להם בהתמודדות ובמעבר אל הלא מוכר.

נתינה שכזו מעשירה ומרחיבה את ליבנו ועוזרת לנו לצעוד קדימה זקוף אל השנה החדשה ואל הלא נודע, בכיף וביטחון.

לסיכום, הייתי רוצה לשתף אתכם בקטע מכתבי אחד המשוררים האהובים עלי, ג'ובראן חליל ג'ובראן, כפי שכתב בספרו "הנביא" אודות הנתינה:

"ואז שאל איש מן העשירים:

ספר לנו על הנתינה.

ויען ויאמר:

אתה נותן אך מעט, עת תתן מרכושך

רק עת תתן מעצמך זוהי נתינת אמת...

יש הנותנים בשמחה והשמחה שכרם;

יש הנותנים בכאב ובצער ואלה מנת חלקם;

יש הנותנים בלא צער ובלא שמחה -

כשם שההדס בחיק העמק שופע ובשמו בכל -

מהם דובר אלוה

ובעיניהם שופע חיוכו על פני עולם.

טוב לתת למבקש

אך מוטב לתת בלא בקשה, מתוך הבנה.

רחבי הלב המחפשים את המקבל -

שמחתם בחפשם רבה משמחת הנתינה."

לסיום, ברצוני לאחל לכולנו שנה טובה, מלאת בריאות, אושר וסיפוק, ומברך אתכם שכל משאלות ליבכם יתגשמו לטובה בשנה זו.

ירון

בספרו של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, "הנביא", כתוב שכשביקש מאחד מן המורים "ספר לנו על ההוראה" אמר "אין איש שיגלה לכם דבר אשר אינו נח, ער למחצה, בשחר ידיעתכם. המורה, הפוסע בצללי המקדש בין חסידיו - לא מחכמתו ייתן, כי אם את אמונתו ואהבתו. אם אכן נבון הוא, לא ייצווכם את חכמתו, אך יכוון צעדיכם אל מפתן חכמתכם אתם."

בעיניי, הרצון ללמוד חייב באמת להגיע מתוך רצון אמיתי וכנה הפורץ ממרכז ה"אני", ותשוקה זו חייבת להמשיך לפעפע כמו מעיין מים זכים הנובע מההר. אם זה מפסיק ומתייבש, קשה להמשיך וללמוד. אך מה בנוגע לסיבות שמייבשות את "המעיין שלנו"? הן בד"כ רבות - תסכולים לאורך הדרך על שלא הגענו לתוצאות שציפינו להן, שיגרה, שעמום, תרגול אפרורי ועוד ועוד. בנוסף לכך קיימות גם גישות הגורסות שאנו בעצם לא יודעים הרבה ולפיכך עלינו להמשיך וללמוד.

לדעתי הגישה הנכונה היא מחד ההבנה כי אכן למדנו והתקדמנו ומצד שני לדעת ולהבין שיש יותר מרובד אחד ויותר מזוית ראיה אחת להסתכל על אותו החומר שלמדנו, ולכן לא חייבים ללמוד יותר פרטים ויותר חומרים. חשוב, בעיניי, להבין שניתן להוציא מאותו הנושא הנלמד יותר תועלת ולהתקדם רבות, אם רק נשכיל לנתחו מזווית נוספת ונפתח לנו רובד נוסף.

ידע חשוב שיהיה מעניין, אך גם רלוונטי. לכן, אישית, חשוב לי תמיד להדגים כיצד תפקוד של לחימה, תנועה וחשיבה "מקרין" על חיי היום-יום שלנו. כיצד הוא משפיע על ההחלטות שלנו בבחירת עבודה, מסלול אוניברסיטה, ואפילו, כן אפילו, בן-זוג. כך, גם אם מישהו מכם מוצא עצמו בקבוצה של מתחילים באיזה נושא שהוא חושב שהוא כבר מתקדם בו, ראוי שיבדוק מה עוד חסר לו, כי אני בטוח שיוכל לקבל זאת אם ישאל את השאלות הנכונות. למשל: אם למדת תנועה של סדרת לחימה חשוב שתחשוב כיצד תחושות הרגיעה וההרפיה יוצרות חיבור מערכתי של מספר תנועות לתפקוד ותחושות אחרות המעלות את המיקוד ומעלות את העוצמה. או כמו שנאמר בספר ה"טאו טה-צ'ינג", לדעת את אפס הידיעה (לחשוב שאיננו יודעים), זוהי המעלה הגבוהה ביותר. לא לדעת, אך לחשוב שאנו כן יודעים - זוהי מחלה.

שתהיה שנת לימודים פוריה ונעימה לכולנו!

שלכם,

ירון בנימיני

הקיץ הגיע ואיתו התחושה הבלתי מוגדרת של חופש, פריקת עול והתמכרות להנאות הקטנות המחכות וקורצות לנו "הנה אנו כבר כאן".
נסעתי להתאמן השבוע בקאנטרי, בבריכה שלנו בישוב, והוצפתי בהמולת הקהל, שלל צבעי בגדי-ים, התרוצצות הילדים, פרצי הצחוק, ליקוק הארטיקים והגלידות, המגבות שנפרשות על הקרקע והגופות השחומים שמתרפקים על ליטופי השמש.
לא נעים להודות, אבל כבר לא בא לי להתאמן. ומה אם אקח לי פסק זמן? גם לי מותר ליהנות מהחיים, והרי, כבר קיץ - זה אפילו מותר! לא שאני לא נהנה מהאימונים, שלא תבינו לא נכון, הרי יש לי 'שריטה' ממש עמוקה ואני עדיין אוהב אותם. אבל עכשיו מה שעבר לי בראש זה דווקא ההנאה מלא לעשות כלום! פשוט לנוח וליהנות בחברת אנשים שגם הם פשוט נחים, צוחקים ונהנים, וזה יכול להיות כל כך ממלא!
אז זרמתי עם התחושות שלי, לא התעקשתי, וכמו שאני יודע לייעץ לאחרים, הרשתי לעצמי להתרווח ולקבל מהתרופה של עצמי. אני חייב לומר לכם, בדיעבד, זה היה פשוט פנטסטי וגם לכם כדאי לנסות זאת!
ראשית, השלווה עם שמחת החיים שקיבלתי מרגע כל כך קסום, אם כי חולף, היא ענקית והתחושה גם פותחת את הלב. אני חייב להודות שהחשש שקינן בי שאולי זה יפגע, בכל זאת, ביכולת המקצועית חלף כמו רוח באימון הבא שלי ואפילו הרגשתי טוב יותר. התנועה והמיקוד הגיעו ללא מאמץ מיותר והרגשתי טוב. אז הקדשתי לנושא רגע נוסף של חשיבה ונזכרתי שגם על פי עיקרון "המו-שין" נאמר כי למעשה את היכולת משיגים ללא מאמץ, ללא תשוקה, "תן לעניין להסתדר מעצמו".
גם מורים אחרים הדגישו כי בכדי להתקדם חשוב לשנות את "טבע הלב", כלומר, לא רק פיתוח החשיבה אלא גם הרגש, השמחה, חוסר שיפוטיות, יכולת להסתגל ולזרום עם החיים. ועכשיו כשאני כותב זאת, אני בכלל חושב שאולי אני לא מסתכל על זה בעיניים הנכונות ? כי מי אומר שלהתקדם זו המטרה העיקרית ?
ההנאה מהדרך, ההתעשרות בידע, ההכרה ברגשות שמציפים אותך וביכולת לראות דברים מזווית אחרת בצבעים עזים יותר מכפי שראית בעבר, האם לא זה הגמול העיקרי? וכשחושבים על כך הרי מי שמקבל זאת ממילא גם מתקדם ומתפתח. זה בונוס שהוא מקבל ממילא על ההליכה בדרך. אז חשוב שהדרך לא תהיה יבשה, בואו לא נהיה "צנונים" או צוננים, אלא פשוט בני אדם שנהנים, צוחקים, מסרבים להיות שיפוטיים, שיודעים לעשות חיים וגם להתקדם בהם.

ירון בנימיני

נ.ב.

אני מצרף כאן מאמר שכתבתי על גמישות, גופנית ומנטלית כאחת, השפעתה על בריאותנו ויכולת ההתמודדות שלנו. לכל החבר'ה שתמיד תוהים ורוצים לדעת הסבר מפורט ומעמיק על כיצד לבצע את "הדרקון שעף על הקרקע" מומלץ בחום לקרוא.

בחיים כמו בחיים יש עליות וירידות. רק שלפעמים הירידות תלולות, לעיתים גם מפחידות ומה שבטוח - לא נעימות בכלל. אז יכול להיות שאיזה חכם אמר את המשפט, "אין חכם כבעל ניסיון", ואני לא אומר שהוא לא צודק. אבל, מי בכלל רוצה לטעום את "הסוג ההוא" - הנפילות של החיים, ולהתנסות בהם ?

מה לעשות שלרוב אנחנו לא קובעים את מה שהחיים מזמנים לנו, או אולי כן ? מה שבטוח זה שהתקופה שעברתי לאחרונה, ואני מדבר על תקופה לא קצרה, ובעצם היא לא כל כך "לאחרונה" לא היתה לי בתכנון, ובטח לא רציתי במודע לזמן אותה. אני מודע לכך ש"הדרך" והחכמים המודעים אומרים שחשוב להקשיב ל"שיעורים של החיים", אבל, עם יד על הלב, מי בכלל חושב על זה ? כשכל כך כואב, כשאתה מרגיש "מחוק", שבור מבפנים ?

לפני שנתיים וחצי אבי היה מאושפז במצב קריטי אחרי ניתוח של החלפת מסתם בליבו, במהלכו נכנס לתרדמת שבקושי יצא ממנה. בתוך התרוצצויות במסדרונות בתי החולים והתאוששות כואבת של אבא שהפך מאבא לאדם אחר שלא הכרתי, סיעודי, לא מדבר הרבה, ארועים מוחיים וכו'... דווקא אז אימי, ז"ל, מגלה שיש לה סרטן. סרט אימה בפני עצמו. סרט שרק הלך ונהיה יותר גרוע. ראיתי אותה הולכת ודועכת מאישה חזקה, מלאת חיוניות עם שיער שופע וצמה שהפכה לאגדה בפ"ת, לצל של אישה, ללא שיער וללא גוף של ממש, עור ועצמות, והאור בעיניים שדעך. אני ששנאתי, ועדיין מתעב, בתי חולים, נאלצתי לבלות ימים וחודשים בריצות עם שניהם שם. לראות את המראות, להריח את הריחות.

חלמתי על המרחבים שאני אוהב, על הטבע והחופש להנות מהם, מאימונים סדירים שחסרו לי. כנראה שמבלי לשים לב, עם כל העיסוקים וההתרוצצויות מסביב, לא הרגשתי שהפסקתי לאכול. הטבעתי את עצמי בעבודה, הדרכה והתנדבות בישוב, אולי כדי לשכוח. ואז... הגוף שלי אמר עצור. הסתבר שרזיתי ב 7 ק"ג למשקל מצחיק של 62 ק"ג, והנפש גם היא נפגעה כמובן כמו הגוף. אז מה נשאר באותם רגעים שאתה מביט, מבחינתי, מהצד השני של החיים ? לא הרבה מהחשיבות העצמית, בטח לא הרבה מהבטחון שאתה כל יכול. אפילו את התקווה מאבדים לרגע. הייאוש תוקף וקשה להמשיך...

את ההתאוששות שלי אני עשיתי באמצעות הלב ולא הראש. הסתכלתי מסביב וראיתי שאני לא לבד. אין אדם שנמצא במקום אם הוא לא רוצה להיות שם. יש את המשפחה, הילדים שלי, האישה, גיסותיי וכל שאר האנשים שהרעיפו עליי אהבה. יש את החברים, שהם לא פחות ממשפחה, שאם פותחים את הלב ומשתפים אותם, מוצאים שהם שם לידינו, מושיטים יד, עוטפים אותנו.

אני רוצה להודות גם לתלמידים שלי שהרעיפו עלי אהבה והושיטו כתף מבלי שאבקש דבר ופשוט היו שם בשבילי בתקופה ההיא. הרגשתי שמותר להיות חלש, כן, גם לבכות, גם לנוח, אפילו לבקש עזרה. להתחבר לרגשות שלי. משם אפשר להמשיך ולהתחבר לאהבה שמקיפה אותנו, שנמצאת בנו ולידנו. לשמוח! כן, לשמוח, וזו לא מילת גנאי. להנות מהדברים הקטנים בחיים, מארוחה טובה עם האישה או המשפחה, לשתות עם חבר, להנות מהפרטים הקטנים בשיעור אישי עם תלמיד. כן להנות מעוד נושא שמפתחים ומעוד כלי שלומדים להשתמש בו לחיים בצורה חדשה.

להרגיש את העושר של הידע. לא חייבים לחשוב על ההתקדמות כדבר עיקרי, למרות שאין בכך רע, אבל היום אני נהנה מהדרך עצמה, מהעושר של הגילוי והידע. מהמסרים שמגיעים אלינו, מתלמידים, מחברים וגם מעוד אדם שפגשתי באקראי.

אם רק נקשיב! אם רק נהנה ממה שמגיע לנו. אני מרגיש היום כיף להעניק, כי כיף לקבל חזרה פי כמה ולהנות מהאינטרקציה הנפלאה שהעולם מציע. היום אני מרגיש ששום דבר לא בטוח, הכל יכול להשתנות לכל כיוון. אולי בגלל זה אני בטוח שאפשר להמשיך הלאה... אם רק נרצה.

ירון בנימיני

שלום חברים וחניכים יקרים,

בשעה טובה אני שמח לכתוב את הרשומה הראשונה בבלוג החדש שלי, ולבשר שבית הספר שלנו מתחדש בשם, סמל ואתר אינטרנט חדש ועדכני שילווה אותנו מעתה.

הסמל החדש שנבחר מסמל נאמנה את סוג החומר הנלמד כיום, רמתו ואיכותו. השם שונה כך שיתאים לנושאים העדכניים הנלמדים. השם החדש, "מכללת ילון (דרקון המזרח)" נבחר כי דרקון מסמל תבונה ורגישות המשולבים בעוצמה פיזית, אנרגטית ורוחנית גם יחד. הוא מסמל את היכולת לחבר פרקטיקה וחזון, ועל פי אמונת הסינים - לגעת באדמה ולהגיע למחוזות השמיים. הוא ממלא את כל שלושת מימדי חיינו בשלמות הוליסטית (כפי שצורתו גם היא תלת מימדית) ומצביע על יכולת ביצוע הרמונית. כיוון מזרח מסמל התחדשות והעצמה של כל העצמות והיכולות הנ"ל. שם זה ניתן לי גם כשם מקצועי על ידי מוריי בסין, ולפיכך יש לו גם משמעות אישית הקושרת אותי ואתכם, חניכיי, התלמידים במכללה, למורים הסיניים הזקנים ולמורשת המקצועית שהנחילו לנו.

בהזדמנות זו, אני רוצה לדבר על דבר החשוב לי מאד - להנות מהדרך. אני מאמין ביכולתכם להשכיל מהלמידה והצעידה בדרך, אך יותר מכך, אני מאמין ביכולתכם להנות מהדרך. חשוב שנפתח את עצמנו, לא רק ברמה החשיבתית והמקצועית, אלא שגם נפתח את הלב זה אל זה, ונהנה מהדרך המשותפת שאנו עושים יחדיו. אנו יכולים ללמוד אחד מהשני, ואם גם נעשה זאת בהנאה, אז הרווח הוא כפול וכולו שלנו.

המורים הסיניים נוהגים לומר לשמור על החיוך הפנימי, כי זה יהפוך אותך לרגיש יותר, ובעקבות כך - יעיל יותר. נכון שבמערב זה נשמע קצת מוזר, שכן כאן אנו מחשיבים את הקשוח ליעיל, אך לא כך הדבר. כשאנו מפתחים רגישות לעצמנו, לאחר ולסביבתנו, אנו מגבירים את יעילותנו בהתמודדות. לכן, הסמל החדש הוא הדרקון, שכן דרך הרגישות שלו הוא עוצמתי ופועל בהתאמה והרמוניה.

אני מאמין שבעידן של היום, אנו יכולים לפרוץ את הגבולות האישיים שלנו ללא סבל. לא צריך עוד לסבול על מנת להתקדם. נהפוך הוא, ככל שנתמלא בחדווה ושמחה כך נהיה ערים יותר ליופי והאסתטיקה של החומר הנלמד ושל ההתרחשויות סביבנו. צריך לשקוד ולהתמיד, אך לווסת את המאמץ כך שנמשיך להתקדם בדרך בהנאה, שמחה ועם חיוך פנימי .

בברכת שבת שלום ומבורכת,

ודרך צלחה לכולנו.

ירון בנימיני

PR: wait... I: wait... L: wait... LD: wait... I: wait... wait... Rank: wait... Traffic: wait... Price: wait... C: wait...