לימוד בלתי אמצעי: לספוג ולהכיל באמצעות המדיטציה שבלימוד

שבת, השמש רק מתחילה לעלות באופק, מפיצה אור חיוור, אדמומי. נדמה כי העולם ישן. דממה שורה על הכל מלבד קולות בודדים של ינשוף וקולות ציוץ עדינים של ציפורים בודדות שבדיוק הקצו משנתן. עמדתי בתוך ערפל סמיך ועמוק שעטף את הכל סביבי בשמיכה לבנה, ובלע גם אותי במראות של "עולם רפאים". כמתוך הרגל התחלתי באימון הבוקר שלי. מלבד צל ההרים, שנראה ככתמים כהים על רקע הערפל הזוחל סביבי, לא ראיתי דבר. חושיי התחדדו ויכולתי להרגיש את הטבע סביבי כשהרחבתי את תודעתי החוצה מעבר לגופי, מעבר לתנועה והלאה אל הריחות של השיחים והצמחייה, ריחות האדמה, הצלילים של חיות שהתעוררו, הרוח המנשבת בעלי העצים ותחושת הקרירות על גופי כשהיא מלטפת אותו. התנועות קלחו מתוכי בזרימה איטית ויציבה, כמעיין נובע. לא חשבתי על דבר. מתוך התנאים הללו, יכולתי להתנתק ממחשבות, ולתת לתחושות לפתוח את החוויה לממדים אחרים, אלה שמעבר למילים ומעבר להגדרה ברורה. לשחרר את המוח ולפתוח את החושים האחרים.
לעיתים קשה, או שכלל אין אנו יכולים להגדיר את שהתרחש או להבין זאת, אך למרות זאת אכן התרחשו דברים, בנו וסביבנו. השמש מעל האדמה בתחילת היום מסמלת במונחים הסיניים השפעה גוברת והתקדמות קלה. כשהערפל והשקט סובב ומפעיל את אנרגטיקת הקוסמוס, נוצרת פעילות רגועה, סבילה, נענית וחופשייה. וכך גם אם נבצר מאיתנו לחשוב, ואולי דווקא בשל כך, אנו חווים העצמה אישית חובקת ורחבה כפי שאני חוויתי באימון זה באותו "בוקר מיסטי" שניסיתי לתאר ולהעביר את תחושותיו.
לעתים, בכדי להתקדם, עלינו לעזוב את הרצון לשלוט בכל ניואנס, בכל תנועה או פעילות שלנו. אל לנו להתייחס לרווח או להפסד. הנפש, כמו המוח, לומדים גם בלי שנרצה ללמוד, ולפיכך כדאי לתת לעצמנו לחוש בלי לעבד את הנתונים בהגיון הצרוף. לתת לחושים לפעול וליצירתיות לפרוץ. הסכמתנו להאמין בעצמנו, גם ללא שליטה לכאורה, מבטיחה את ההרמוניה ובדרך כלל מעלה את המודעות לפעולותינו הקטנות ביותר, בלא תכנון מראש. ההיגיון הצרוף מפספס לעיתים את התמונה הכוללת, ובהמשך הדרך אינו מאפשר להתאים את פעולותינו למכלול הנסיבות המשתנות לאורך הדרך. לפיכך, אינני ממליץ להשליך את ההיגיון או את החשיבה המודעת, אך לשלבם עם כלים נוספים, בלתי אמצעיים, שנובעים מתוך תחושות, רגשות, ולאזן ביניהם.
על כך כתב המשורר ח'ליל ג'ובראן, כשאמר על ההיגיון והתשוקה: "נפשך שדה קרב היא. שם יקדשו ההיגיון והשיפוט מלחמה על התשוקה והיצר. לו אהיה משכין שלום בנפשך להשיק הקטבים... ההיגיון והתשוקה הגה ומפרש הם לספינת נשמתך... ההיגיון כי ישלוט לבדו - יגביל, ויצר ותשוקה כי לא תרוסן - כשלהבת תבער עד כלות. בין הגבעות בשבתך בצל הצפצפה הלבנה נושם את שלוותם העמוקה אל השדות הנרחבים תן אז ללבבך ויאמר בהיגיון ישלוו אלוה... ובתשוקה ינוע אל. ואתה שהנך נשימה מרוח האלוהים... גם את תשלוו בהיגיון ותנוע בתשוקה."
על פי חכמת הזן בפרק עץ אלון בגן, מתוארת היכולת לזכות בהארה בצורה הבאה:
"לא הכל יתואר במילים.
דבר הלב לא יוכל להימסר במילים.
אם יבין אדם את המילים
הבנה מילולית,
סופו שהולך לאיבוד.
אם ינסה להסביר במילים
לא יזכה בהארה
בחייו אלה."
לכן אם נרצה להבין יותר, להתקדם, להרחיב ולהעשיר את עצמנו בידע, חשוב שנזכור לא רק להיאחז במילים ולא רק ללמוד מהסברים. כשאנו מתאמנים, עושים הלכה למעשה את הדרך באמצעות ביצוע ממשי, גם אז חשוב שניתן לעצמנו מקום להרגיש, לטעום בלי שיפוט או החלטה של היגיון והיה זה אריסטו לדעתי שאמר "סימן לאדם גדול כאשר הוא מסוגל לחקור מחשבה על אף שאינה מקובלת עליו". לתת לדברים לשקוע מתוך התנסות, מבלי לנסות לזכור אותם בפרטי פרטים, כי ממילא החוויה תמלא אותנו ותשקע בנו, ואנו נלמד גם אם לא נבין שלמדנו. מתוך התמסרות להרגשה ולחוויה שעוברת עלינו נוכל להכיל יותר, להשתנות ולהתקדם.
וכדברי הטאו טה צ'ינג, ספר הדרך והסגולה: "התוכל להשקיע הכרתך בהתבוננות רצופה - ודבר לא יסיחנה ? התוכל לווסת נשימך - עד היותך רך וגמיש כתינוק ? התוכל לרדת למהותו של הלא נודע ולהיות משוחרר...? התוכל לזכות בהארה ולחדור לעומקם של דברים ללא ידע?"

שלכם,

ירון בנימיני