|
 לעתים, אנו צריכים לאבד משהו בשביל לדעת שהוא חשוב לנו. אני אישית ידעתי שזה חשוב, אלא שלא הבנתי כי כבר איבדתי הרבה ממנו. נראה לי שרבים מאיתנו (או לפחות אני יכול להעיד על עצמי) מחפשים שנים רבות את התכונות שחינכו אותנו להעריך ולחפש בעצמנו. תכונות כמו "העצמה אישית", נחישות, עוצמה, כוח רצון וכיו"ב. שלא תבינו אותי לא נכון, אינני חושב שאלו מילים מגונות, נהפוך הוא. אלו ערכים ותכונות אופי שעוזרות להגיע להגשמה עצמית של האדם, אלא שחשוב לזכור שהן לא היחידות, ואולי אפילו לא העיקריות, המסוגלות לעשות זאת.
כשבחרתי חיים של לוחם, בחרתי דרך של שיפור באמצעות התמודדות. הדרך של עמידה בעומסי החיים ובשיפור יכולת ההתמדה מול כל אלה. לעתים קרובות בצעירותי, ואולי משום שהייתי אטום משהו, גם המשכתי קדימה מבלי משים לכל השריטות והצלקות שהותירה בי דרך זו. היום, ממרחק של זמן והתבוננות (ועם שערות לבנות), אני מרגיש כי ניתן להעריך גם תכונות אופי קצת פחות פופולאריות, כמו חולשה וויתור. כן, מי שזוכר את הבלוג בו שיתפתי אתכם בתקופה לא קלה שעברה עליי, זוכר בוודאי שניתן להתפתח גם מתוך תכונות אלו. החולשה שכולנו לעיתים חשים, העייפות הנפשית או תחושת פגיעה וכאב שאנו חווים לעתים ושמושכות אותנו להתכנס ולהסתגר, הן אלו שיכולות דווקא לפתוח בנו את הרגישות ולהוביל לחוסר כוחניות, להסתגלות ולקבלת ה"אני" כמו שהוא – בלי "פוזות", בלי תארים וללא כל "ההלבשה החיצונית" שכולנו עלולים לחטוא בה.
אז בחזרה להתחלה... פתאום הרגשתי שאולי איבדתי בכל "ריצת האמוק" הזו הרבה מהרגישות שלי, וגם הבנתי כי ניתן, אם פשוט מחליטים, למצוא אותה, ובגדול. אז בשבילי זה התבטא דווקא במעשים הקטנים והפחות מעניינים שבשגרת החולין. למשל, כמו הפעם שצלצל הטלפון ביום שבת וקולו של חבר שלא התראתי עמו כבר זמן רב נשמע מעברו השני של הקו, מבקש שנפגש – התרגשתי. ניכר שעבר עליו הרבה, ולאו דווקא דברים שמחים. יכולתי להרגיש את הבדידות שבקולו. הוא ביקש שנפגש בקרוב, "נדבר קצת, אם אפשר," הוא אמר. החלטתי שאם התקשר לאחר זמן כה רב, זה ודאי חשוב לו ונענתי להזמנתו. קבענו להיפגש בעוד יומיים, אבל בדיעבד זה לא הסתדר והוא אמר כי יתקשר שוב בכדי לקבוע מועד אחר.
עברו ימים אך הוא לא התקשר, עד שלפתע, בשעות הקטנות של הלילה, לקראת סוף השבוע, הוא התקשר. השעה היתה ארבע וחצי לפנות בוקר ואני זוכר את הקושי והכבדות בגופי כשקמתי מהמיטה, מגייס את כל כוח רצוני בכדי לא להתהפך ולכסות את ראשי בשמיכת הפוך. חברי ביקש ממני לאסוף אותו עכשיו ולדבר. ברגעים כאלו, כשכל כולך רוצה מאד משהו אחד, ואתה נדרש לגייס את כל ההחלטיות שלך עבור אחר, באותו הרגע להרגיש דווקא אותו, ולחשוב על האחר ולא על עצמך, ולא כי זה הכרחי אלא רק משום שהוא ביקש זאת וזה חשוב לו – זוהי רגישות בשבילי.
רגישות בשבילי היא גם היכולת להתגבר על הצער בלהגיד, למישהו שאכפת לך ממנו, את המילה לא! פשוט כי אתה יודע שלא תוכל לעמוד בהבטחה אם תיעתר לו. רגישות בשבילי זה לחוות את הצער של האחר בלי לומר מילה; זה לדעת לחבק עם כל הנשמה וזה לדעת לתת לשני את ה"קרדיט" שהוא מרגיש אותך, לפחות כמו שאתה מרגיש אותו (וגם אם הוא לא, מה זה משנה?); לתת לעצמך להיפתח אל בן זוגך, לחבר טוב, או בכלל לאנשים שאנו פוגשים על הדרך – זוהי בשבילי רגישות.
ואולי אם נחפש את "הדברים הקטנים", הסמויים והפחות פופולאריים, נוכל להכיל "מלוא החופן" אושר שנוצר בחובו גם את העושר, הבריאות וההגשמה האישית. נזכור כי לעתים עזרה לזולת זה בדיוק המעשה שעוזר לנו לעשות עוד צעד קטן כדי לחוות חיים מלאי סיפוק והנאה, אשר כולנו רוצים.
חג אביב שמח!
ירון בנימיני
|
תודה רבה לך על המילים החמות והעידוד, אני אכן משתדל להסתכל על עצמי בביקורתיות הראויה ולעשות את המיטב ולהסב תחושה נעימה לתלמידים, כי מגיע לכם, כי כולנו ביחד בדרך וצריכים להנות ממנה. חשוב לדעתי שהמורה ישמח וירצה ללמד ואני משתדל לנהוג בהתאם, ומאד כיף לקבל בחזרה תגובה כזו מחזקת ואוהדת. תודה לך.