בחיים כמו בחיים יש עליות וירידות. רק שלפעמים הירידות תלולות, לעיתים גם מפחידות ומה שבטוח - לא נעימות בכלל. אז יכול להיות שאיזה חכם אמר את המשפט, "אין חכם כבעל ניסיון", ואני לא אומר שהוא לא צודק. אבל, מי בכלל רוצה לטעום את "הסוג ההוא" - הנפילות של החיים, ולהתנסות בהם ?

מה לעשות שלרוב אנחנו לא קובעים את מה שהחיים מזמנים לנו, או אולי כן ? מה שבטוח זה שהתקופה שעברתי לאחרונה, ואני מדבר על תקופה לא קצרה, ובעצם היא לא כל כך "לאחרונה" לא היתה לי בתכנון, ובטח לא רציתי במודע לזמן אותה. אני מודע לכך ש"הדרך" והחכמים המודעים אומרים שחשוב להקשיב ל"שיעורים של החיים", אבל, עם יד על הלב, מי בכלל חושב על זה ? כשכל כך כואב, כשאתה מרגיש "מחוק", שבור מבפנים ?

לפני שנתיים וחצי אבי היה מאושפז במצב קריטי אחרי ניתוח של החלפת מסתם בליבו, במהלכו נכנס לתרדמת שבקושי יצא ממנה. בתוך התרוצצויות במסדרונות בתי החולים והתאוששות כואבת של אבא שהפך מאבא לאדם אחר שלא הכרתי, סיעודי, לא מדבר הרבה, ארועים מוחיים וכו'... דווקא אז אימי, ז"ל, מגלה שיש לה סרטן. סרט אימה בפני עצמו. סרט שרק הלך ונהיה יותר גרוע. ראיתי אותה הולכת ודועכת מאישה חזקה, מלאת חיוניות עם שיער שופע וצמה שהפכה לאגדה בפ"ת, לצל של אישה, ללא שיער וללא גוף של ממש, עור ועצמות, והאור בעיניים שדעך. אני ששנאתי, ועדיין מתעב, בתי חולים, נאלצתי לבלות ימים וחודשים בריצות עם שניהם שם. לראות את המראות, להריח את הריחות.

חלמתי על המרחבים שאני אוהב, על הטבע והחופש להנות מהם, מאימונים סדירים שחסרו לי. כנראה שמבלי לשים לב, עם כל העיסוקים וההתרוצצויות מסביב, לא הרגשתי שהפסקתי לאכול. הטבעתי את עצמי בעבודה, הדרכה והתנדבות בישוב, אולי כדי לשכוח. ואז... הגוף שלי אמר עצור. הסתבר שרזיתי ב 7 ק"ג למשקל מצחיק של 62 ק"ג, והנפש גם היא נפגעה כמובן כמו הגוף. אז מה נשאר באותם רגעים שאתה מביט, מבחינתי, מהצד השני של החיים ? לא הרבה מהחשיבות העצמית, בטח לא הרבה מהבטחון שאתה כל יכול. אפילו את התקווה מאבדים לרגע. הייאוש תוקף וקשה להמשיך...

את ההתאוששות שלי אני עשיתי באמצעות הלב ולא הראש. הסתכלתי מסביב וראיתי שאני לא לבד. אין אדם שנמצא במקום אם הוא לא רוצה להיות שם. יש את המשפחה, הילדים שלי, האישה, גיסותיי וכל שאר האנשים שהרעיפו עליי אהבה. יש את החברים, שהם לא פחות ממשפחה, שאם פותחים את הלב ומשתפים אותם, מוצאים שהם שם לידינו, מושיטים יד, עוטפים אותנו.

אני רוצה להודות גם לתלמידים שלי שהרעיפו עלי אהבה והושיטו כתף מבלי שאבקש דבר ופשוט היו שם בשבילי בתקופה ההיא. הרגשתי שמותר להיות חלש, כן, גם לבכות, גם לנוח, אפילו לבקש עזרה. להתחבר לרגשות שלי. משם אפשר להמשיך ולהתחבר לאהבה שמקיפה אותנו, שנמצאת בנו ולידנו. לשמוח! כן, לשמוח, וזו לא מילת גנאי. להנות מהדברים הקטנים בחיים, מארוחה טובה עם האישה או המשפחה, לשתות עם חבר, להנות מהפרטים הקטנים בשיעור אישי עם תלמיד. כן להנות מעוד נושא שמפתחים ומעוד כלי שלומדים להשתמש בו לחיים בצורה חדשה.

להרגיש את העושר של הידע. לא חייבים לחשוב על ההתקדמות כדבר עיקרי, למרות שאין בכך רע, אבל היום אני נהנה מהדרך עצמה, מהעושר של הגילוי והידע. מהמסרים שמגיעים אלינו, מתלמידים, מחברים וגם מעוד אדם שפגשתי באקראי.

אם רק נקשיב! אם רק נהנה ממה שמגיע לנו. אני מרגיש היום כיף להעניק, כי כיף לקבל חזרה פי כמה ולהנות מהאינטרקציה הנפלאה שהעולם מציע. היום אני מרגיש ששום דבר לא בטוח, הכל יכול להשתנות לכל כיוון. אולי בגלל זה אני בטוח שאפשר להמשיך הלאה... אם רק נרצה.

ירון בנימיני