אני אוהב לקום קצת אחרי הזריחה, לשבת בחצר ולראות את השמש עולה מבין ההרים, כמו כדור אש שעץ הזית שבחצר שלי מסתיר למחצה ומהווה רקע חי, ירוק-כסוף, לזוהר שעולה בשמיים. זה מחזה שאני תמיד נפעם ממנו, כל יום מחדש. הוא מרגיע אותי ונוסך בי תחושה של ילד קטן בעולם עצום שיש בו עוד המון דברים לגלות, תחושה של מרחב גדול, שמוציאה אותי מעצמי ומאווררת אותי.
אני שותה כוס תה ומתחיל לתרגל את הצ'י קונג שלי ולאחריו מעט טאי צ'י, בתרגולת היומית. טוב לשנות מידי פעם את שגרת האימונים, וצריך להיות קשובים למה שנוח לנו לעשות. כך, אם פעם חשבתי שמאד חשוב לעבוד קשה בכדי להשיג "רמה", היום חשוב לי יותר לשמוח ולהנות מהדרך עצמה. מה גם שניתן להשיג תוצאות איכותיות לא פחות, מבלי לסבול.
באחד הימים, כשסיימתי את אימון הבוקר שלי, ישבתי מתחת לפרגולה בחצר, הבטתי אל הנוף הנשקף ממנה ליער אורנים, גבעות ירוקות והאזנתי לשקט, רק ציוץ ציפורים וקריאת נץ מזדמנת נשמעו כהד במרחב הזה.
חשבתי על הטאי צ'י שעשיתי. לא על עצם הביצוע שלי, זה לא כל כך מעניין, אלא על הטאי צ'י כאמנות לחימה, או יותר נכון, כאמנות ההתמודדות. הרי היסטורית, הטאי צ'י נבנה ע"י לוחמים שראו את ההמולה של הקרב וחשו את האדרנלין בעת הלחימה. אבל מה שהיה לי הכי ברור באותה שניה כשישבתי שם, רק אני והטבע, היה דווקא הרגישות העצומה שאתה זוכה לה באימון. ההתחברות ליכולת להקשיב ולהענות לשינוי - זה שחל בך כשאתה זז וזה שמתרחש כשתה מזיז בסביבתך.
דווקא השינוי הדינאמי, התנועתי והבלתי פוסק, יוצר שינוי תחושתי זורם ומתגלגל בעדינות, נינוחות והרפיה שהיא באמת עמוקה וחודרת, בבחינת "מים שקטים חודרים עמוק". היום חשוב לי יותר להיות גמיש (מחשבתית) בהתנהלות שלי, פחות עקשנות - יותר רגישות. התנהלות כזו מביאה גם לשקט נפלא מבפנים וגם ליכולת לחימה טובה יותר. מי אמר שלוחם צריך להיות קשוח?! הטאי צ'י הוא כמו שיר המאפשר לאנרגיה הפנימית שלנו להגיע למלוא ביטויה. נזכרתי במורה הסיני שלי, מה הונג, שהוא עדין ביותר, משוחרר ורך לחלוטין. תכונות שמביאות עימן דווקא עוצמה אדירה, המתבטאת ב 10 הצ'ינים.
צ'ין הוא סוג של עוצמה פנימית בגוף הפיזי, המופעלת באמצעות היכולת הרוחנית/הנפשית של האדם ומאפשרת ביצוע גופני יעיל עם הכוונה אנרגטית חזקה. סוגי הצ'ין השונים מגדירים את "עשרת השערים" להתפתחות ועוצמה. ומהו אחד החשובים שבהם, לדעתי? ה Hearing Chin או בסינית Tin Chin, הצ'ין של הקשב וההבחנה. היכולת לחוש את היריב ו"לשמוע" דרך המגע (העור). מדובר ביכולת לדעת מה עושה היריב ומה כוונותיו מבלי להסתמך על מראה עיניים אשר יכול לשטות בנו. לשם כך יש לפתח את הרגיעה הפנימית והרגישות שדיברנו עליה, ושלשמה הבאתי את הדוגמה של התחברות לסביבה ביום-יום.
מה שמעניין אותי באימונים היום הוא הניסיון לחוש את מה שמתרחש סביבי בצורה חוויתית מלאה, להרגיש בכל הגוונים, לרכז את כוח החיים כולו ברגע ההווה. התנועה לעולם אינה חוזרת על עצמה ואף לא הקצב או הזרימה, הם משתנים. אמנות הלחימה אינה מתבטאת בכך שאוחזים נשק ביד ואף לא בהתעסקות במוות, אלא דווקא בהרגשת החיים במלואם על כל צבעיהם העזים ברגע זה.

אם תקראו את המאמר הקצר על סוגי הצ'ין, זיכרו מה יוצר אותם וכיצד ניתן להפעילם (רמז: זה לא המיומנויות הפיזיות שלנו ).


שלכם,
ירון בנימיני