הטאי צ'י נחשב מאז ומעולם כדרך ה"רכה", אך מהי משמעותה העמוקה של אותה דרך? ומה נבקש ללמוד בה? כולנו, כתלמידים של החיים, מעוניינים לחוות בחיינו עניין, ריגושים, שמחה, קשר טוב, מעורבות, אהבה ושיפור יכולתנו להגשים זאת בסביבת חיינו. האם הטאי צ'י הוא אמנות המסוגלת להעניק לנו, ואפילו בצורה חלקית, את הכלים להגיע לכך? ואם כן, כיצד? כדי לעשות זאת עלינו, ראשית, לדעת כיצד לאסוף מידע, ללמוד להתבונן במצבי חיים מהם נקבל מידע וניסיון חיים אשר יאפשר לנו לגדול ולהתעצם. טאי צ'י ("הגדול שמעבר למילים ולהגדרות"), כדרך של אימון מנטאלי מפתח רגישות לקליטה ויכולת הקשבה.
הקשבה, כך אני מאמין, היא אחת הסודות המשמעותיים של הכניסה אל "מקדשו של האלוהים". הקשבה אמיתית משמעותה לשכוח את עצמך, את ההתעסקות בך ובפסיביות מלאה לאבד את עצמך בתוכה. רק אז תוכל להקשיב באמת. כשאנו מבקשים להקשיב ברוב קשב עלינו לנתק את מחשבותינו על דרכינו. אם נשים לב לעצמנו יותר מידי לא נוכל באמת ובתמים להקשיב אלא רק נעמיד פנים ככאלה. הקשבה אמיתית דורשת פסיביות ההופכת אותך ל"מעביר" או "מעבר" של ידע ונתונים ופותחת מבפנים את רגישות הקליטה.
רגישות הקליטה מייצגת את האיכות הנשית והקולטת של המים ופותחת את הדלת הפנימית אל מושב הרגשות שבנו. היא זו אשר מאזנת אותנו ומונעת מכל עיסוק או תגובה אגרסיבית להפריע לקליטה הטהורה שלה. כך אמנות הטאי צ'י, בעיניי, הינה האמנות ה"קשובה" המאפשרת לא רק לחוות בצבעים עזים את המתרחש בך ובסביבתך אלא ליצור היענות הרמונית שהיא מעבר ל"תגובה הולמת". לא תגובה בלבד, אלא השתלבות של ליווי תואם היוצר שינוי מתוך הצטרפות והובלה. איננו יכולים להגיע ל"אלוהים" כפולשים אגרסיביים, ככובשים או אפילו כמנצחים. חשוב להבין שאנו מסוגלים להגיע לגבהים ול"אלוהים" ואולי נכון יותר לומר, אלוהים יכול להגיע אלינו. רק כשאנו פתוחים לקליטה, קשובים ומוכנים להגיב ברגישות ובשינויים הנדרשים. ממש כשם שלמדנו לזרום עם טכניקות הטאי צ'י, כך נוכל באמת להתבונן, לספוג לתוכנו חוויות מלאות השראה ולהסתגל אליהן. בטבעיות, ללא קשיים מיותרים, כשדלתנו פתוחה ליקום ולמה שיש לו להציע. יכולת זו מבטאת חוסר מוגבלות והיא מתמלאת ומתממשת בנו משום אנו מאפשרים לעצמנו להתרוקן מהקיים בנו בכדי לקבל עוד ולהפוך לשופעים המכירים תודה לכל מה שהחיים מביאים לנו ללא ציפיות גדולות או דרישות.
המשפט הסיני המפורסם המסמל כ"כ את אמנות הטאי צ'י "יציב כמו ההר וזורם כמו הנהר הגדול", מזכיר לי, בעיקר בחלקו השני, כי לא ההכרח, המחשבה על הערכה או פרס, ואף לא שאיפה לקידום, הם אלה המקדמים אותנו, כי אם האינטואיציה הנלמדת באמצעות האימון העדין, הרגיש, הזורם וההמשכי של הטאי צ'י. היא זו המאפשרת לנו להקשיב לעולם ופותחת אותנו לזרימה בריאה של רגשות המאפשרת לרגישות שבנו לקבל מקום של כבוד בתוכנו.
החמלה והסליחה שבבסיס הויתור האסרטיבי באימוני הטאי צ'י הן האיכויות שעשויות להיות מורי הדרך לחיים שביקשנו! חשוב שנלמד לסלוח מתוך פתיחות שלווה שתמיס את המכשולים אשר משאירים אותנו נפרדים זה מזה ומהעולם. הסליחה מרככת את הלב, מנקזת את המרירות ומפיגה רגשות אשם. כך נוכל לשמור על רמה גבוהה של מעורבות עם הסביבה ולהעסיק עצמנו בדברים חשובים ומעניינים. על כך מדבר העיקרון הטאואיסטי "אי העשייה" (וו ווי) המכוונת, המודגש באימוני הטאי צ'י. אכן, בכדי ליצור עשייה והתערבות בסביבה, ולהפוך לאקטיביים, אנו לומדים דווקא להתאזר בסבלנות, לדעת לחכות ולהתאים את רצוננו ופעולותינו להמתנה ולהקשיב טרם שנפעל. ההקשבה הינה האמנות של היכולת להפוך פסיבי ואילו רגישות הקליטה, הנובעת ממנה, הינה הכלי המאפשר את הסרת המוגבלויות להתערבות הרמונית עם היקום.
תרשו לי לספר לכם סיפור קטן ששמעתי מידידה על מנהלת שהגיעה לחברה בה הועסקה ולא הצליחה להתקדם כלל למרות מאמציה והצעותיה המקוריות בכל ישיבת הנהלה. יתרה מכך, היא מעידה על עצמה כי לא היתה מסוגלת להישאר מרוכזת יותר מרבע שעה ראשונה בכל ישיבה וכי פיתחה שנאה של ממש במשך הזמן לישיבות האלו. רק לאחר שנים בהן התמידה להגיע בכל זאת לכל אחת מהישיבות, החלה להבין יותר את הנאמר בהן ואת ההתנהלות של החברה, להתרכז בצורה מלאה עם עניין והבנה של ממש בנאמר ואף להשתלב בהן בצורה בונה.
אז אם נרצה להתפתח, להעצים ולהגשים או פשוט לחוות עניין וריגוש עם שמחה וחידושים, עלינו ללמוד להיות "רכים", כפי שלמדנו מהדרך הרכה, דרך הטאי צ'י, טרם נפעל במרץ ובנוקשות. עלינו ללמוד להקשיב ולהיפתח לאפשרויות הנגלות לפנינו עם רגישות, בכדי שנוכל להמשיך ולהתמיד במסענו. ממש כפי שהטאי צ'י מאמן אותנו לעשות. יודע אני כי את הטאי צ'י הנלמד כאמנות איטית לא קל ללמוד ועוד יותר קשר להתמיד. זוהי אמנות הנתפסת אף כמשעממת בשל איטיותה ואופי פעולתה לחלק מהאנשים, אך זוהי משמעות הקונג פו (השגת איכות טובה מהשקעה אמיתית לאורך זמן).
רק במשך הזמן, כשמתמידים ומעמיקים באמנות זו, נחשפים היופי, עומק המשמעויות ועושר אפשרויות הפעולה שנחבאו מעיניי המתבונן המתחיל. ניתן לומר כי בד"כ, כל נושא חדש שאנו לומדים הוא כזה ולפיכך אנו חייבים להאמין כי קיימת סיבה או מטרה בהמשך הדרך כשאנו פוסעים את צעדינו הראשונים בה. עלינו ללמוד לתת אמון בעתיד להתרחש ואמון בעצמנו. בואו לא נחשוש מהקשיים שבדרך ולא נחשוב על העתיד העלול או עשוי להתרחש ועל מה שאנו עלולים להפסיד. הבנת המשמעות העמוקה בדרך הטאי צ'י או הקונג פו או כל דרך שהיא, היא בהתנסות שמעבר לחשיבה, אל תוך החוויה, הרגש והאמונה. עלינו לתת אמון בחיים ובשינויים הבלתי פוסקים המתרחשים בחיי כפי שהם מופיעים כמטפורה תנועתית באמנות הטאי צ'י. רק אז ניתן לשים את השכל בצד ולפתוח משהו עצום מבפנים, עם האמונה.
אל תבזבז את חייך בחרדות מפני מה שעומד לקרות או על מה שעומד להילקח ממך. זכור כי אותו הדבר העלול להילקח מאיתנו אינו שווה שמירה ואותו הדבר שאיננו יכולים לאבד - מדוע לפחד כי יילקח? אין כל אפשרות, אם כן, לאבד את האוצר האמיתי שלך. אז אל תחשוש להיות "רך", פסיבי, רגיש ובעיקר קשוב, כי דווקא תכונות אלו הינן כלי העוצמה האמיתית של האמנות העדינה והחזקה, הטאי צ'י, וכל הלמידה המתוארת כאן, אם אתם שואלים את עצמכם "כיצד?" ללמוד להיות כזה ולפעול כך, הרי שתרגול הטאי צ'י הינו הכלי המלמד את כל הנ"ל.

ירון בנימיני