לעיתים, מתגנבת אליי המחשבה על המשך הלמידה בדורות הבאים. איך ניתן להעביר את הידע לדורות הבאים בצורה העמוקה ביותר, הברורה ביותר, על כל פריטי פרטיו של כל נושא. אינני חושב ולו לרגע שהדבר תלוי רק בי. ביאליק כתב בזמנו כי "האדם הינו תבנית נוף מולדתו". כלומר, סביבתנו משתקפת בהתנהגותנו ובתפיסת חיינו והיא בעלת השפעה חזקה על עולמנו הפנימי. לפי הבנתי, אישיות ואופי האדם עשויים להשתנות עקב נסיבות, ניסיון חיים וכד', אפילו בגיל בוגר או מתקדם. אם כך לדעתי יש לשים את הדגש דווקא על פנימיותינו ולחפש את היכולת מבפנים ולאו דווקא מבחוץ. להאמין בעצמנו, באמת ובתמים, עם רצון המשולב באהבה ללמוד - יאפשר שינוי אמיתי שיישאר חרוט בנו ואף ייתן חותמו על סביבתנו או תלמידינו הבאים ללמוד מאיתנו.

ברצוני לחלוק עמכם סיפור אחד מסיפורי הזן העממיים ששמעתי מפי אחד ממוריי בעבר. סיפור זה מספר על חכם זן אחד ששמו מו נאן שהיה לו רק יורש אחד, שוג'ו שמו. יום אחד החליט מו נאן כי סיים ללמד את תורתו לתלמידו וכי ראוי הוא עתה לקחת את מקומו כמורה. לפיכך, הזמינו ואמר לו: "הנה זקנתי וכפי שידוע לך הרי אתה, שוג'ו, הנך היחיד הראוי לשאת את תורתי הלאה. הרי לך ספר שנמסר ממורה למורה במשך שבעה דורות, וגם אני הוספתי בו נקודות רבות מתוך הבנתי. הספר בעל ערך רב הוא ואני נותנו לך כתעודת יורש." השיב לו שוג'ו "אם חשוב הספר כל כך, שמור אותו. אני קבלתי תורה זו ממך בלי כתב ואני שבע רצון." המורה השיב "ידוע לי, אך בכל זאת, ספר זה נמסר ממורה למורה במשך שבעה דורות ואתה תוכל להחזיק בו כסמל קבלת ההוראה. קח!" ברגע שקיבל שוג'ו את הספר לידיו השליכו לאש. לא היתה בו כל תאוות קניין או רצון למעמד. מו נאן שמעודו לא כעס לפני כן זעק "מה אתה עושה?!" שוג'ו צעק בחזרה "מה אתה אומר".
בכל פעם שאני נזכר מחדש בסיפור זה עולה מתוכו תובנה נוספת כך שעצתי היא לתת לו לשקוע, להרהר במסרים העולים ממנו ולתת להם להספג בנו.
ברור, עם זאת, שאחד המסרים העיקריים הוא שיש להתמקד בחשוב באמת והוא הידע עצמו. בלי הזדקקות לתעודות ולנייר הכתוב, שמשום מה, ניתן לו חשיבות מרבית בימינו. כמו כן, ולא פחות חשוב מכך, שבעצם לא המורה קובע את ממשיך דרכו כי אם כל אחד מכם התלמידים.
אם תרצו, כל אחד יכול להמשיך את הדרך עם דרכו הייחודית והאישיות שלו. לא צריך רק את אישור המורה, חשוב יותר האישור שלך לעצמך שהפנמת וברצונך. על התלמיד "המשקיע" לדעת את טיב גבולותיו ואת יכולותיו. אז כן, בהחלט כל אחד יכול להיות יורש בדרכו שלו ולהוסיף לעולם את הצבע הנוסף שלו לשאר. ואם פתחתי בביאליק, אולי אוכל לחתום במשפט של הרצל שהפך לקלישאה "אם תרצו אין זו אגדה", אז אל תוותרו והמשיכו גם בימים הפחות טובים שלכם בכדי להגיע לבסוף לטובים יותר!