החודש אני מבקש להמשיך את הרעיון בו התחלתי בבלוג הקודם שלי מהחודש שעבר אך מכיוון אחר, בנושא הגיבוש העצמי.

בואו נודה באמת - לא תמיד בא לנו להתאמן. במיוחד בחורף כשקר ורוצים פשוט להתעטף בפוך החם על כוס תה או קפה מרגיע. אך חשוב לי לומר למהססים ששווה להתאמץ, ובגדול, כי מעבר לכל הדברים הטירוויאלים שהאימון תורם לנו (ורשמתי רבות על כך בבלוג הקודם), קיים פקטור חשוב אחד, עליו דילגנו, שמשפיע רבות על מהלך חיינו ושכדאי שנדע עליו - פיתוח טבענו האמיתי.

אימוני "העוצמה הפנימית" (אותם האימונים אצלנו המלמדים אותנו להשתמש בכוח הפנימי שלנו - לפתח את התודעה, האנרגיה והיכולת הנפשית ולא רק מבוססת השרירים והגוף) מאפשרים לנו לחשוף ולגלות את טבענו האמיתי. בכך הם מאפשרים לנו להאמין בעצמנו ומפתחים בנו את היכולת לאהוב את עצמנו למרות ההתניות והדעות המצחיקות של החברה. קשה ללכת "נגד הזרם" ולעיתים גם לא כדאי, אך הטאו מלמד אותנו כי מי שלא מאמין בעצמו, קשה יהיה לאחרים להאמין בו וכי הדימוי העצמי הופך להיות הגורל של החיים: "זה אשר הולך בדרך הטאו - התכונה הטובה תקדם את פניו... וזה אשר דבק בתכונה הרעה - היא תיפתח לו בשמחה את דלתה ותאמצו בחום אל חיקה."

האדם המואר, הנבנה מאימונים בלתי נלאים, הוא כמו זרע נובט המתחיל בשלב זה לאכול את הפרי שבתוך הקליפה. זהו תהליך פנימי שבו האנרגיה נשמרת במה שמאכלס אותה. האנרגיה, הנצברת מהאימונים האישיים שהאדם עובר, מאפשרת היווצרות של תהליכים פנימיים עמוקים ומחשבות. כל עוד הזרע אינו תלוי בסביבה החיצונית, הוא מסוגל להפגין עצמאות רבה. על פני השטח הכל נראה שקט מאוד אך מתחת לפני השטח האדם מתפתח, מתעצם, שינויים נערכים ודברים רוחשים.

כך נוכל לבנות את עצמנו כדמויות מלאות עוצמה, סמכותיות מחד ורגישות מאידך. דמות כזו המכירה את עצמה ומכירה את אור האמת שלה שזכתה בה במאמץ ניכר. אם אנו עניים או עשירים, הרי שהמואר הוא קיסר אמיתי, כיוון ששבר את שרשראות המוסכמות שהגבילו אותו. לא משום שהוא נאבק במשהו אלא כיוון שגילה את הכוח לעמוד על שלו, לקחת את האחריות למי שהוא באמת ולחיות את האמת שלו כאדם התורם לחברה בה הוא חי.

אימון מעמיק הוא אימון בו הינך חוקר עצמך באמצעותו. זהו אימון בו תוכל לחוות ולדעת משהו נוסף מעבר למה שידעת קודם לכן על פנימיותך. כך נוכל להרגיש מספיק חזקים ובטוחים בעצמנו בכדי לאהוב את עצמנו תוך הכרה מלאה וקבלה של מגבלותינו וחולשותינו.  כאשר נחזק עצמנו מספיק בכדי לפעול מבלי להיות מוגבלים ע"י דעות האחרים, אך גם מבלי לפסול אותן או להתעלם מהן, כאשר נוכל לשנות ולהשתפר תוך כיבוד צרכי האחר - אז נהיה חופשיים באמת.

"הילה" זו שניתן לפתחה ע"י אימונים ממושכים מאפשר חרות בעשייה מחד אך מפתחת התחשבות ואחריות כלפי האנשים שלצידך מאידך. אותה כריזמה, אותה מגנטיות שניתן לרכוש, עשויה להוציא את הרוצים בכך מ"הכלא המסורתי" של "האמונות הרווחות" ובכך להפוך אותם לאנשים שאינם משועבדים לגורלם אלא לכאלו היוצרים אותו. ואם זה לא שווה את המאמץ אז מה כן?

ירון בנימיני