צור קשר
ידע אישי מהמאסטר
| הדרך הנכונה |
| מאת ירון בנימיני |
| רביעי, 17 פברואר 2010 10:58 |
|
חג הפורים חלף ועימו הסיפור הידוע על המן הרשע שביקש לשלוט באמצעות תככנות, תוך שהוא מנסה לפגוע ביריביו שהיו אז מרדכי והיהודים. הרצון לשלוט באחרים ולנצח למען רווח אישי, תוך מניפולציות הפוגעות באחרים, לא חלף לו כמו חג הפורים והסיפור העתיק הזה מוכר לאורך ההיסטוריה ובתרבויות שונות ברחבי העולם. לשמחתנו, קיימים במקביל גם סיפורים המראים את הדרך האחרת - הדרך המאפשרת לנו לרתום את עצמנו ואחרים לטובת עשייה מבורכת וחיובית, ללא התנגשויות, התנצחויות ומניפולציות הרסניות.
אנו, ה"הולכים בדרך", משתדלים לאמן את עצמנו באמצעות הלחימה דווקא כיצד לא להלחם, וכיצד להגיע לחברות ועזרה הדדית, ללא שליטה. חשוב שנזכור כי האדם השומר את חבריו לצידו מסוגל לעבור את סערות החיים ביתר קלות, וכן שומר בידיו את הכוחות להתגבר על קשיים, מבלי להעצר בדרך קדימה. לפיכך, כנובע מהדרך ונסיון ההסטוריה, אני בוחר לראות במתחריי כחבריי - חבריי למקצוע ולאהבתי את הדרך והנושא בו אני עוסק.
הדרך הזו, בעזרת האימונים, מתבצעת הלכה למעשה ולא רק מהפה לחוץ. המורה המבקש ללמד את תלמידיו את אמנות הלחימה משחיז את יכולתם, רק בכדי להתעלם מרצון הצעירים המתגרים בו לצאת לקרב, ובתנועות בודדות ומדודות מנטרל את מאמציהם לשלוט ולנצח ובכך משיב את ההרמוניה אל המקום בו נאספו ללמוד. כך המורה מלמד את התלמידים לפעול בהרמוניה ולא מתוך רצון לשלוט ולבצע מניפולציות לטובת רווח אישי. במקום להביט אל מגרעותיהם של הסובבים אותי אני משתדל לתקן את מגרעותיי, תוך שאני זוכר שבני האדם משמשים מראה אחד לשני. והרי דווקא הלוחם אמור לנצל כל הזדמנות בכדי ללמד את עצמו. מכאן שהאימונים, לדידי, אינם לגבור על האחר דווקא, כי אם לפתח מעט יותר שליטה בעצמך וביכולותייך.
היות ולוחם ותיק כבר התנסה בודאי בפחד להיכנס לקרב, וכן קרוב לודאי שגם הזדמן לו לבחור בעורמה ובהסתר בכדי לנצח, היות ואולי הלך בדרך שלא היתה לטעמו, היות וכבר עבר כשלון ותסכול ויתכן ואך חשב כמה גרוע הוא בתור לוחם, היות ואפשרי כי פגע באלה שאהב מבלי שהתכוון לכך, על כן, דווקא משום שעבר את כל זאת, יכל להסתכל על עצמו, ללמוד מטעויותיו, ולהפוך ללוחם ראוי. כזה שלא איבד את התקווה להיות טוב משהיה. הוא לומד לא להלחם באחר או לתמרנו, אלא דווקא לעודד את הזולת, כדרך לעודד את עצמו.
כן חברים, בעזרה לשני אנו בעצם עוזרים לעצמינו וזוהי לדעתי "הדרך הנכונה". המידות הטובות הן פרי המשמעת הפנימית שבידי עמל אנו מעצבים אותה באמצעות האימון ליצירת אמון. אני מזכיר לעצמי, ברגעים אלה שבהם אני כותב לכם, שחשוב שנביט על עצמנו קודם כל בכל זמן שבו אנו דורשים מהזולת דבר כלשהו. ברצוני לצטט בהקשר זה את ברוך שפינוזה בן המאה ה-17 שאמר "תכופות תמהתי, שאנשים המתפארים בהיותם דרשני הנצרות ומטיפים לשלום וצדקה נחלקים ביניהם תוך טינה כה עצומה ומגלים זה לזה שנאה כה מרה, עד שתופעה זו, ולא המידות הטובות להן הם מטיפים היא אמת המידה המתאימה להערכת דתם."
לסיום, ברצוני לשתף בסיפור מסורתי מסין שנזכרתי בו בעת כתיבת שורות אלו, אשר מדגיש לדעתי, כיצד ניתן להפוך שנאה לאהדה מתוך אהבה וחוסר כוחניות, וכיצד ניתן לרתום אדם למטרתך גם אם בא מתוך ריחוק ויריבות. המעשה מספר על הו-לי, בנו של לוחם, אשר נסע לעיר הבירה בייג'ין שם נעשה למשמשו של פקיד בכיר בחצר הקיסר. קרה והתאהב באשת הפקיד הבכיר ולאחר מספר חודשים, משנתגלתה אהבתם, ניסה הפקיד לרצוח אותם והו-לי הרג אותו מתוך הגנה עצמית בעת שהלה ניסה לרצוח אותו. אחרי מעשה זה ברח הו-לי לדרום סין שם הפך לקבצן נע ונד. על מנת לכפר על עברו נדבר הו-לי לעשות מעשה טוב בחייו. הוא הכיר דרך מסוכנת המתפתלת על פני צוק, בה נפלו ונהרגו אנשים רבים שנאלצו לעבור בה, והחליט לחפור באותו המקום מנהרה בהר. ביום קיבץ נדבות ומזון ובלילה היה חופר את המנהרה. לאחר כשנתיים, ולפני שסיים את מלאכתו, גילה אותו בנו של הפקיד שהרג. הבן הפך לימים ללוחם גדול וסייפן מעולה, ובא לחפש נקמה על אביו. אמר לו הו-לי "ברצון אתן לך את חיי, רק הנח לי לסיים עבודה זו תחילה, וביום בו תושלם תוכל לקחת את חיי".בן הפקיד חיכה באותו יום, וכך בכל יום במשך מספר חודשים בהם המלאכה טרם נשלמה. עייפה נפשו מאפס מעשה והחל לעזור במלאכת החפירה. לאחר שעזר לו משך למעלה משנה החל להעריץ את החלטתו הנחושה ואופיו של הו-לי. לכשנשלמה המלאכה והמנהרה היתה בטוחה לשימוש פנה הו-לי לבן הפקיד וביקש ממנו לערוף את ראשו, שכן מלאכתו נסתיימה. בן הפקיד השיב "איך אוכל לערוף את ראשו של המורה שלי?"
הסיפור מראה לנו שאם נפעל מהסיבות הנכונות, אך לאו דווקא האנוכיות, תמיד נמצא דרך לגבור על המכשולים שבדרכנו, אלא שמוטב שנבחר ב"דרך הנכונה", כזו שתביא אותנו בשלום ובבטחון למחוז חפצינו. ולמרות שהמונח "דרך נכונה" זו אולי מילה גדולה ויומרנית מידי לדרך שיתכן שאינה קיימת, חשוב גם לזכור שאיננו מחפשים את הוודאיות כי אם את הדרך הנפרשת לפנינו, בלב כל אחד מאיתנו, כמשאלת לב הממתינה להתממש. |
תגובות (4)
Add your comment
תלמידים מספרים
“אני משווה את חוויית הלימוד שלי עם ירון כמו אל שתייה ממעיין נובע”
“בכל שיעור הוא שופך עוד ידע על מה שכבר חשבתי שאני יודע...”
אלי פיניש
"...צעירים המתגרים בו לצאת לקרב, ובתנועות בודדות ומדודות מנטרל את מאמציהם לשלוט ולנצח..."
כשאתה מלמד אני רואה באמת שזו מחשבה שמוקרנת ממך - אחת מיני רבות, ואחד מהרבה תדרים ואנרגיות שונות שאתה מעניק.
אני מסתכלת בעיני התלמידים - חברי לקבוצות, וגם אלה בשיעורים שיוצא לי לראות לפני השיעור שלי - אבל מעולם לא מצאתי, ולו באחד מהם, את הרצון להתגרות לצאת לקרב מולך/נגדך/איתך (ואני לא מדברת על זה שאתה יותר חכם ותמיד תנצח וכו' אז אף אחד לא יעיז, אלא אני מדברת על הרצון הפשוט והחייתי ביותר שנובע מעולם הטבע). חוץ מהערצה והערכה אני רואה משהו חשוב עוד יותר שלא הכרתי אותו עד שלא ראיתי את העיניים האלה: כבוד. הם מלאים כבוד אליך. נאמנות. הם ירצו ללכת איתך באש ובמים, אפילו אם לא יוכלו לעשות כן עקב חולשות רגשיות או סיבות אחרות שימנעו מהם לבצע מהלך כזה.
אולי זה קטע של בנים ובגלל שאני בת אני לא מבינה ולעולם לא אבין.
אולי פשוט לא ראיתי את ה"אנשים הנכונים" :-), ואני בהחלט מקווה שלעולם לא אראה ו/או לא אהיה אחד מהם
האמת, תמיד מדהימים אותי הסיפורים האלה שהם מינימליים בדיבור ומלאים בחוסר מילים. המילים שכן נאמרות נבחרות בקפידה (סביר שזה כך במקור, אך בתרגום או בסיפור לא מצוטט זה אובד) וניראות כמו אבני דרך שאמורות להוביל/לדחוף אותך בצורה לא מודעת באיזו דרך מחשבתית מסויימת, ובו זמנית בונות את חוסר המילים ומה שנמצא מאחוריהן, ושבסיומה כל הנקודות - המילים וחוסר המילים - מתקשרות יחד לשלם הגדול מכל חלקיו. טריביאלי, פרט לכך שאני רואה כעת את חוסר המילים לא רק כדבר שהוא סובייקטיבי ותלוי ביכולותיך הרגשיות ובניסיונך בחיים - שהוא לדמיין ולהרגיש מה שמילים אינן יכולות לומר תחת המצב הנתון, אלא יותר מכך: זו שפה טלפתית (בהעדר מילה אחרת אני אשתמש בזאת), שייתכן שאינה בשימוש כיום (אלא ע"י מעטים) והכילה הרבה יותר מכל סוג תקשורת המוכר לנו כיום. ייתכן שמעבר מידע התרחש ב"חבילות" בלתי מפורקות - הכל הועבר בו זמנית, ולא כמו היום - אותו מידע מועבר מפורק ולכן יש לו אלף פנים שונות ולעולם ניתן לעשות אותו שלם (סורי, אין לי כוח להסביר יותר מזה או יותר ברור). ולגבי המילים שכן נאמרות - לדעתי צורניות סמלי האותיות פועלים על המוח באופן מסויים (בדיוק כמו שצבעים וריחות משפיעים על פעולת המוח), ולכן שפה כתובה אחרת תתקשה עד מאוד (אם בכלל תצליח) להעביר מידע בלתי כתוב נוסף. כל סיפור כזה הוא כמו שלד ללא בשר, והסיפור אמור לא רק לבנות את הבשר,אלא להעביר אותך ברגעים ספורים את כל השלבים שאתה אמור לעבור בעצמך בעתיד בדרך ארוכה, בדיוק כמו שמעבירים אותך את כל החוויות בזמן קצרצר בעת חלום. וכך - ע"י החוויה הלא מוכרת שבדיוק עברתי אוכל לדעת לאן להגיע, לאן אני שואפת. מה לחפש.
כל סיפור הוא שלד שאמור לבנות בשר, אלא שעם כל אופני החשיבה הידועים כיום, שסיווגם יכול להתחיל בפסיכיאטריה ולגמור בתרבויות עם מנטליות אחרת, אני פשוט לא יכולה שלא לתהות האם באמת מוסר ההשכל הוא אכן מוסר ההשכל המקורי או אולי היה משהו אחר שאבד או יותר מכך: עוות. במילים אחרות אני לעולם לא בוטחת באופן שלם בשום דבר שאחרים מבינים וגם לא במה שאני מבינה.
חודש אדר שמח וטוב